עברנו עוד 2 מחנות, ועכשיו הגענו לאחד נוסף שנמצא ביער ליד החוף, ונראה שנשאר בו כמה ימים טובים. 

זה כבר די ברור שנוחות רבה לא נמצא בטיול מסוג כזה. ושזה גם היתרון שבו.

המחנות זולים ופשוטים, אוכל קונים בעיקר בסופר, אבל עם עלות השכרת הקרוואן—זה לא טיול זול, בהתחשב בתנאים. 

ולמרות זאת, יש משהו ממכר בלהתניע פעם בכמה ימים, ולנסוע למקום חדש, שגילינו באותו הבוקר על המפה.

החיים הם קמפינג מתמשך ומתגלגל, וכמו בקמפינג התפעול של המלאכות הפרימיטיביות לוקח את רוב היום. וזה הכיף באורח חיים כזה, שמכריח אותך להיות כל הזמן פעיל פיזית ומנטלית ולהשקיע מאמץ רב בדברים שבימינו כבר יכולים לעבור אוטומציה, ולהשאיר לך זמן רב להסחת דעת או הרס עצמי.

החיים הקצרים בקרוואן כבר לימדו את כולם להכיר אחד את השני ואת עצמו טוב יותר. כדי לשרוד ולשגשג חייבים לשתף פעולה באופן מוצלח, וללמוד להבין את הצרכים והרצונות של כל אחד. אין כל ברירה אחרת, ולכן זה קורה. 

המקום עצמו והאנשים שפוגשים בדרך הם כרגע בעיקר תפאורה. אולי זה ישתנה בהמשך, אבל בינתיים אין זמן ואנרגיה להשקיע בהם יותר מדי. עיקר הפוקוס הוא בלהיות עם הילדים.

למזלנו, מזג האוויר מושלם והמקום מספק את הסחורה, אז גם זה עוזר.

נראה שזה היה היום לו חיכינו, 10 ימים אחרי הנחיתה על אדמת פורטוגל. 

שיתוף פעולה מוצלח במשפחה. כימיה טובה עם השכנים. דברים נוחתים במקומם, ולראשונה בטיול—מצאתי קצת זמן ״לעבוד״ ולטפל בדברים אחרים, מה שמביא תקווה לנתיב בר קיימא בעתיד.

בצהריים מיכל יזמה פרוייקט אמנות גאוני של בניית בתי בובות מקרטונים שנתקענו איתם. זה העסיק את הילדים למשך 5 שעות. 

בערב, אחרי יום חם, ירדו כמה טיפות. הילדים היו באקסטזה. 

אחרי ארוחת הערב עשיתי טיול עם מוריה לראות את השקיעה. היא הייתה עסוקה בהכנת רקמה. אמרתי לה שאני מכור למגן אוזניים שלי, כי בלעדיו קר לי באוזניים. היא שאלה אם ההתמכרות לא מפריעה לי. 

בערב היה לנו, להורים, לראשונה קצת זמן לנשום ולהוריד כוננות. אכלתי את הארוחה השישית שלי, והלכנו לישון, בנחת. 

נסענו 40 דקות נוספות, והגענו לחווה נוספת.

הפעם מדובר בקהילה, כך נאמר. הסגנון היפי. 

בכניסה קיבלו אותנו בסבר פנים יפות וערכו לנו הדרכה קצרה על המקום. המקום קטן, מכיל מספר קטן של תושבי קבע, ומספר קטן של מבקרים, לרוב עם קרוואן.

במהרה גילינו שכולם, אבל כולם גרמנים. והם אמנם היפים, אבל שחטו היום כבש ובערב יהיה על האש. 

והחזירים החמודים שלהם—גם הם למאכל.

השכנים שלנו הם משפחה גרמנית שמטיילים כבר שנה בקרוואן. האבא בריון בגובה 2.13 יוצא יחידת קומנדו, שעובד כיום בחינוך ילדים עם צרכים מיוחדים. בן אדם רך ונחמד במיוחד, שהצליח לעמוד בגבורה למטר שאלות של מוריה ושני במשך שעתיים בלי להתעייף או למצמצץ, סיפר להם את הסיפורים על כל הקעקועים שלו, ואפילו הכין להן ולדוד צמידים צבאיים תוך כדי. 

הילדים שלהם קטנים ודוברי גרמנית, אבל הצליחו להתחבר לשני ודוד.

בהמשך דוד התבכיין שהוא ממש רוצה לראות משהו טלוויזיה. הוא לא ראה כבר שבוע, אז החלטתי להקשיב לו. ראינו את הפרק הראשון של טוב טוב הגמד. שכחתי מהסדרה הזו, אבל מהר מאוד הנזלת של הטרולים והריקוד של אשתו של טוב טוב בשעה שהיא תולה כביסה עשו לי פלאשבקים. הפרק היה מרשים והסדרה התגלתה כלא פחות פסיכדלית מפינוקיו בגרסא היפנית. הוספנו אותה לרפרטואר.

מוריה ושני לא האמינו שדוד ראה בלעדיהן. הבטחתי להן שלמחרת נראה שוב את הפרק כולם ביחד באוהל. הן אהבו, ודוד לא מפסיק לחקור את עולם הטרולים מאז.

בחווה גרים 2 ילדים ו-2 תינוקות. הילדים לומדים בבית ספר שיש בו 4 ילדים סה״כ, בכל הגילאים. 

מול החווה, מעבר לנהר, ישוב של 10,000 תושבים, עם סופרמרקטים שלא מביישים את רמי לוי, ומספר טירות ומצודות עתיקות מימי הביניים.

מסביב—כביש מהיר, מסילת רכבת מסע, ושדות אורז מוצפים. רעש ויתושים בשפע. 

ולמרות זאת, נראה שאפשר לבלות כאן כמה ימים טובים.

הדבר המפתיע ביותר שיכול לקרות כאשר מתכננים דברים לא שגרתיים, זה שהם אכן יקרו. אבל התוכנית עבדה כמו שעון, והיום ב-12:00 אספנו במקום המפגש את הקרוואן שהשכרנו ל-44 יום.

הוא קטן וישן בטירוף, וכשניסיתי ללמוד איך מתפעלים אותו, דוד לא הפסיק לשאול איפה החדר שלו. למזלנו המשכיר הציע לשמור לנו את המזוודות, ואחרי ששלחנו אותם איתו ריקות, היה לנו בדיוק מספיק מקום להכל.

הנסיעה בו נוחה, אבל צריך לעשות סוויץ׳ מנהיגה ברכב רגיל לנהיגה במשאית. היעד הראשון היה במחנה הכי קרוב שמצאתי, במרחק של 5 דקות נסיעה. השעות הראשונות שם עלו לי ב-2 מכות בראש ודם שמצאתי נוזל מהברך. ואחרי שלמדתי איך לזוז בקרוואן בלי להיפצע, התחילה הקלסטרופוביה והבחילה. 

הלילה הראשון לימד אותי שלמרות שהקרוואן מיועד רשמית ל-6, לא אמורים להיות או לישון בו יותר מ-4. לפנות בוקר גמרתי אומר לקנות אוהל בסניף דקטלון שנמצא מול ההמחנה, ולישון בחוץ לאלתר.

בבוקר קמנו סוף סוף לתוך המציאות לה חיכינו זמן רב.

משימה ראשונה—ארוחת בוקר. 

משם, שחייה בבריכה הקפואה. מצאנו חברה ראשונה לילדים, שידעה לדבר רק הולנדית. 

גילינו שהשכנים שלנו גם מהולנד ונחמדים, ויש להם ילד בן 2 שנראה בן 4, שהעסיק את שני ודוד. 

ארוחת צהריים. הולכים לחפש חיות. איתור מכונות הכביסה. 

בערב הלכתי לדטלון. גן עדן, ממנו חזרתי עם אוהל עם פתיחה מהירה, מזרון שטח, שק שינה של מלכים, כרית, ועוד כמה דברים שלא צריך אבל רציתי. 

למחרת מיכל כבר איתרה משפחה בריטית עם ילדה בגיל של מוריה, שמהר מאוד נהיו חברות.

הדבר הראשון שהיה ברור במציאות החדשה, היא שהמשפחה חייבת להיות בתיאום מלא. זה כבר לא עניין של מותרות, או של אידיאל, אלה של פיקוח נפש.

אם מישהו זורק את הגרב או המגבת שלו לא במקום, מתנהג בקוצר רוח ולא מקשיב, מהר מאוד דברים מתדרדרים לאנרכיה. אנחנו כל היום ביחד, במרחב מאוד קטן, במציאות משתנה. אין מקום לטעויות.

בבית אפשר להתנהג כמו בגדוד, או כמו ג׳ובניקים. אפשר להתעצל, להתבכיין, לעשות הצגות. כאן חייב לתפקד כמו סיירת. קונפליקטים בין ילדים, בין הורים, ובין הורים וילדים חייבים להיפטר באופן מיידי. אם למישהו קשה, צריך לעזור לו. המרחק לנפילה הוא מאוד קצר, ואין אופציה ליפול, או לפרוש.

למחרת המשכנו לחווה במרחק של 40 דקות. נסיעה ראשונה בקרוואן.

אין מקומות חנייה מסודרים, חיבור לחשמל או מים. אך אין באמת צורך בדברים האלה. המחיר ללילה הרבה יותר זול, והסביבה יותר נעימה.

 לכאורה מקום נפלא, אך הכימיה לא הייתה מעניינת, אז החלנו להמשיך הלאה למחרת.

אל על.

יציאה באיחור של שעה, כי אל על.

דוד נזכר להירדם לקראת הנחיתה. התעורר למחצה בביקורת דרכונים. 

מוציא מזומן. נעקץ בעמלה של 12.95 אחוז. 

מונית לדירה. הנהג לא מפסיק לדבר כל הנסיעה: חי במשפחה עם נוצרים, יהודים, מוסלמים ועוד. בעד שירות צבאי. לא מעשן אחרי שעה 18:00 בגלל הקור. 

מגיעים ליעד, לכאורה. רוח פרצים כמעט מעיפה את הכובע. מוציאים התיקים לרחוב. שיחת טלפון. מסתבר שהיעד במרחק של 100 מדרגות ממקום הפריקה.

צריך לנסוע לכניסה מהצד השני. מחזירים הכל, נוסעים עוד 10 דקות. 

גם מהצד השני אין גישה ישירה, וצריך ללכת 50 מטר בעליה חדה על מסילת רכבת. שני נרדמה, סוחבים גם אותה. מוצאים את המפתח לדירה בתוך הכספת.

נכנסים פנימה, 22:00. דוד רעב, רוצה פיצה. 

אני ומוריה מוצאים פיצה וסלט במעדניה הודית בפינת הרחוב.

דוד הספיק לאכול חצי משולש לפני שנרדם על השולחן.

קם ב-6 בבוקר, יוצא לרוץ ולהתאמן. 

מחפש לקנות אוכל בדרך חזרה, כל החנויות סגורות. לפי גוגל לא ייפתחו לפני 10.

מחכים, אוכלים אגוזים, ויוצאים לקנייה ראשונה.

מתחילים לעכל את המציאות החדשה. הזמנית וזו שתבוא אחריה.

אנחנו בליסבון ל-5 ימים. ללא סיבה מיוחדת, חוץ מביקור אחד בשגרירות האמריקאית שצריך לעשות.  

לא מכירים כלום ולא היה זמן לתכנן משהו. ובינתיים צריך להסתגל, לתפעל, ולבשל. אין זמן למצמץ. 

למזלנו אנחנו במיקום מרכזי, אז לא צריך להיות גאון כדי למצוא מה לעשות. 

המקום יפה ומפוצץ בתיירים. ארכיטקטורה מרשימה, פסלים מעניינים. מצאנו נגן רחוב צעיר מעניין, ונשארנו לשבת לכל ההופעה שלו. 

ביום השני כבר יצאנו לקונצרט של מוזיקה קלאסית, אחרי שמצאתי תוכנית עם אחת היצירות האהובות עלי, Danse Macabre. באופן מפתיע היו שם לא מעט ילדים, ומעט קרחות.

ביום השלישי בבוקר דוד הכריז שהוא לא הולך לגן. נסענו במטרו לאקווריום. מוריה: ״כולם כאן עם הטלפונים שלהם. זה נראה כמו מחלה״. 

בערב היא כבר בכתה בגלל הומלס שראתה בדרך חזרה.

כתוצאה מכך, נרקמה תוכנית משפחתית להופיע ברחוב, ולהעביר את ההכנסות להומלסים של ליסבון.

שני גם בכתה—מתגעגעת לישראל ורוצה לחזור הביתה. 

בסוף גם ביקרנו בשגרירות האמריקאית, וחידשנו את הדרכונים של שני ודוד.  

5 הימים עברו מהר. מחר היום הגדול—הולכים לאסוף את הקרוואן.

רצון

דימוי

רעיון 

ה ח ל ט ה

תזמון

תכנית

הכנות מקדימות

רשימות

המתנה

ביצוע

חרדה

התרגשות

פרידה

עצב

שמחה

הוצאה לפועל

מבצע צבאי

נקיון

לילה לבן

סגירה

---

נסיעה לנתב״ג.