אל על.

יציאה באיחור של שעה, כי אל על.

דוד נזכר להירדם לקראת הנחיתה. התעורר למחצה בביקורת דרכונים. 

מוציא מזומן. נעקץ בעמלה של 12.95 אחוז. 

מונית לדירה. הנהג לא מפסיק לדבר כל הנסיעה: חי במשפחה עם נוצרים, יהודים, מוסלמים ועוד. בעד שירות צבאי. לא מעשן אחרי שעה 18:00 בגלל הקור. 

מגיעים ליעד, לכאורה. רוח פרצים כמעט מעיפה את הכובע. מוציאים התיקים לרחוב. שיחת טלפון. מסתבר שהיעד במרחק של 100 מדרגות ממקום הפריקה.

צריך לנסוע לכניסה מהצד השני. מחזירים הכל, נוסעים עוד 10 דקות. 

גם מהצד השני אין גישה ישירה, וצריך ללכת 50 מטר בעליה חדה על מסילת רכבת. שני נרדמה, סוחבים גם אותה. מוצאים את המפתח לדירה בתוך הכספת.

נכנסים פנימה, 22:00. דוד רעב, רוצה פיצה. 

אני ומוריה מוצאים פיצה וסלט במעדניה הודית בפינת הרחוב.

דוד הספיק לאכול חצי משולש לפני שנרדם על השולחן.

קם ב-6 בבוקר, יוצא לרוץ ולהתאמן. 

מחפש לקנות אוכל בדרך חזרה, כל החנויות סגורות. לפי גוגל לא ייפתחו לפני 10.

מחכים, אוכלים אגוזים, ויוצאים לקנייה ראשונה.

מתחילים לעכל את המציאות החדשה. הזמנית וזו שתבוא אחריה.

אנחנו בליסבון ל-5 ימים. ללא סיבה מיוחדת, חוץ מביקור אחד בשגרירות האמריקאית שצריך לעשות.  

לא מכירים כלום ולא היה זמן לתכנן משהו. ובינתיים צריך להסתגל, לתפעל, ולבשל. אין זמן למצמץ. 

למזלנו אנחנו במיקום מרכזי, אז לא צריך להיות גאון כדי למצוא מה לעשות. 

המקום יפה ומפוצץ בתיירים. ארכיטקטורה מרשימה, פסלים מעניינים. מצאנו נגן רחוב צעיר מעניין, ונשארנו לשבת לכל ההופעה שלו. 

ביום השני כבר יצאנו לקונצרט של מוזיקה קלאסית, אחרי שמצאתי תוכנית עם אחת היצירות האהובות עלי, Danse Macabre. באופן מפתיע היו שם לא מעט ילדים, ומעט קרחות.

ביום השלישי בבוקר דוד הכריז שהוא לא הולך לגן. נסענו במטרו לאקווריום. מוריה: ״כולם כאן עם הטלפונים שלהם. זה נראה כמו מחלה״. 

בערב היא כבר בכתה בגלל הומלס שראתה בדרך חזרה.

כתוצאה מכך, נרקמה תוכנית משפחתית להופיע ברחוב, ולהעביר את ההכנסות להומלסים של ליסבון.

שני גם בכתה—מתגעגעת לישראל ורוצה לחזור הביתה. 

בסוף גם ביקרנו בשגרירות האמריקאית, וחידשנו את הדרכונים של שני ודוד.  

5 הימים עברו מהר. מחר היום הגדול—הולכים לאסוף את הקרוואן.