נסענו 40 דקות נוספות, והגענו לחווה נוספת.

הפעם מדובר בקהילה, כך נאמר. הסגנון היפי. 

בכניסה קיבלו אותנו בסבר פנים יפות וערכו לנו הדרכה קצרה על המקום. המקום קטן, מכיל מספר קטן של תושבי קבע, ומספר קטן של מבקרים, לרוב עם קרוואן.

במהרה גילינו שכולם, אבל כולם גרמנים. והם אמנם היפים, אבל שחטו היום כבש ובערב יהיה על האש. 

והחזירים החמודים שלהם—גם הם למאכל.

השכנים שלנו הם משפחה גרמנית שמטיילים כבר שנה בקרוואן. האבא בריון בגובה 2.13 יוצא יחידת קומנדו, שעובד כיום בחינוך ילדים עם צרכים מיוחדים. בן אדם רך ונחמד במיוחד, שהצליח לעמוד בגבורה למטר שאלות של מוריה ושני במשך שעתיים בלי להתעייף או למצמצץ, סיפר להם את הסיפורים על כל הקעקועים שלו, ואפילו הכין להן ולדוד צמידים צבאיים תוך כדי. 

הילדים שלהם קטנים ודוברי גרמנית, אבל הצליחו להתחבר לשני ודוד.

בהמשך דוד התבכיין שהוא ממש רוצה לראות משהו טלוויזיה. הוא לא ראה כבר שבוע, אז החלטתי להקשיב לו. ראינו את הפרק הראשון של טוב טוב הגמד. שכחתי מהסדרה הזו, אבל מהר מאוד הנזלת של הטרולים והריקוד של אשתו של טוב טוב בשעה שהיא תולה כביסה עשו לי פלאשבקים. הפרק היה מרשים והסדרה התגלתה כלא פחות פסיכדלית מפינוקיו בגרסא היפנית. הוספנו אותה לרפרטואר.

מוריה ושני לא האמינו שדוד ראה בלעדיהן. הבטחתי להן שלמחרת נראה שוב את הפרק כולם ביחד באוהל. הן אהבו, ודוד לא מפסיק לחקור את עולם הטרולים מאז.

בחווה גרים 2 ילדים ו-2 תינוקות. הילדים לומדים בבית ספר שיש בו 4 ילדים סה״כ, בכל הגילאים. 

מול החווה, מעבר לנהר, ישוב של 10,000 תושבים, עם סופרמרקטים שלא מביישים את רמי לוי, ומספר טירות ומצודות עתיקות מימי הביניים.

מסביב—כביש מהיר, מסילת רכבת מסע, ושדות אורז מוצפים. רעש ויתושים בשפע. 

ולמרות זאת, נראה שאפשר לבלות כאן כמה ימים טובים.