חזרנו למחנה הראשון בו היינו, ממנו יצאנו למסע של חודש וחצי. מחר נחזיר את הקרוואן. 

מה הרווחנו מכל הסיפור הזה?

קודם כל, גיבוש—משפחתי וצבאי.

משפחתי—בהיעדר גורמים חיצוניים, כאשר אין חברים ואין מסגרות—יש אח ויש ואחות. 24/7 ביחד בחלל בגודל 6 מ״ר זה לא קל, ודורש פיתוח יכולות על.  

צבאי—הדרישה לתפקד ולקחת אחריות גם כשקשה, גם כשעייפים. בתנאים של חוסר ודאות. בצפיפות. בלי להתלונן ובלי להתבכיין (מעבר למינימום הנדרש). להסתדר עם מעט מאוד דברים, ולאהוב את זה.

זכינו לראות יותר מקומות ממה שחשבנו. התוכנית להתנדב בחוות אקולוגיות בפורטוגל לא צלחה—לא קל למצוא מקומות שמוכנים לקלוט משפחה עם 3 ילדים. ביקרנו רק בחווה אחת של ישראלי נחמד שפגשנו ברחוב. זה השאיר לנו זמן לבקר ביותר מקומות, בעיקר בספרד.

טיילנו באורינטציה של סקאוטינג. הרגשנו את הזרות. הבנו שאם אין לך את השפה, התרבות, וקשרים חברתיים מינימליים, המקום הוא רנדומלי מדי מכדי להיות פוטנציאל למגורי קבע. אלה אם כן מדובר בגן עדן עלי אדמות, או אם אתה פליט מאזור מלחמה. 

הטבות מס ומחירים נוחים זה לא מספיק. בני אדם, לפחות השפויים, מחפשים בני אדם. בכל העולם אוכלים המבורגר ומשתמשים בכרטיס אשראי. ובכל זאת, יש לוקליזציה. אנחנו מסוגלים להשיל את עורנו ולהיוולד מחדש עד רמה מסויימת. ואנחנו צריכים תמריץ מאוד חזק כדי לעשות את זה, כי המחיר גבוהה. 

מהביקור הקצר שלנו, פורטוגל נראית לי כמו מחוז אוטונומי נוסף של ספרד, עם שפה קשה יותר. המקום קצת יותר זול, שבור ומפגר, ולכן מזמין יותר לזרים, מאשר ספרד שנראית יותר הומוגנית וסגורה. חבר׳ה שמגיעים לקיים אורח חיים אלטרנטיבי בשטחים חקלאיים נכנסים לרגליים של מקומיים שנטשו את המקום, בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. הם מקבלים מדינה מתפקדת ונייטרלית מבחינתם, אבל את המציאות-בועה שלהם הם צריכים ליצור בעצמם, מאפס. זה יכול אולי להתאים לחבר׳ה צעירים ונמרצים, לתקופה, אבל הורים לילדים יכולים בקלות למצוא את עצמם מגדלים אותם בעולם מצומצם ותלוש. 

ביקרנו במרכזים יהודיים מפוארים עתיקים בספרד—סיביליה, קורדובה, טולדו. הספרדים פירקו אותם כי סברו שיש חוסר תאימות בלהיות יהודי והיספני. ובכלל, בלהיות היספני ולא קתולי. במאה ה-19 הם גילו את האקזוטיות שבדבר, והקימו מוזיאונים לזכר היהודים הספרדים. לאחרונה חולקו הדרכונים, ופורטוגל בעקבותם. אבל קהילה חדשה של יהודים נראה שיש רק בפורטו, קטנה, וגם היא כבר טוענת שהשלטונות רודפים אותה. לא נראה שיש מה לחזור למקומות האלה כיהודי או ישראלי גולה. ומי שרוצה לחזור כבן אדם, צריך לשקול את היתרונות והחסרונות, לעומת כל מקום אחר בעולם, עירוני או חקלאי, אליו אין לו זיקה כלשהי. 

לפני הטיול דמיינתי את הקרוואן ככלי רכב מסורבל וקשה לתימרון, שיהיה צריך לסבול את הנהיגה בו כדי לזוז ממקום למקום. לאחרונה גיליתי שההיפך הוא הנכון—המקומות שאנחנו מגיעים אליהם הם האמצעי, והנהיגה בקרוואן היא היא המטרה.

הנסיעה מונוטונית ומשעממת ככל שניתן לדמיין, עם הימנעות מעקיפות. וזה לא שהנופים בדרום ספרד הכפרית והלא מאוכלסת מעניינים או יפים במיוחד—המקום נראה כמו איזור תעשייה חקלאי אחד גדול. או המסעדות בתחנות הדלק, והסנוויצ׳ים הבלתי אכילים שנמכרים שם ללא בושה. או הרומנטיקה שבנסיעה ושקיעה בחלום ובמחשבות; מדובר במלאכה סאחית-טוטאלית שדורשת עירנות ללא סייג, והמעטה בשיחות חולין וקודש כאחד. 

אם כן, אני מתכוון לפעולת הנהיגה עצמה, ולא למשהו אחר שנלווה לה. ללחיצה על דוושת הגז, והזרמת דלק לתוך מנוע הבעירה הפנימי. פתאום יש משהו חשוב בלשרוף דלק, ולנוע. זה לא אמצעי, זו מטרה, ה-מטרה. 

נראה שהמכונה הזו יכולה לנסוע ללא הרף, ורק אנו בני התמותה מגבילים אותה. התשלום עבור הדלק תמיד נראה לי מועט מדי, והדבר הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. ומעבר לקצת דיזל זול, אין לה צורך בשום דבר. לא נראה שהיא אי פעם הייתה או תהיה במוסך.

לא ברור מדוע דברים מתקלקלים או יכולים להתקלקל. כנראה בגלל שבעולם הרגיל והפרימיטיבי יש דרך, ויש מטרה. והאדם סובל בדרך כדי הגיע למטרה. אך מתישהו מתברר לו שהוא דגנרט, כי הוא מעולם לא הגיע למטרה, וגם לא יגיע. וכל מה שיש לו ויהיה לו זו דרך, והמטרה היא לנוע בה.

בחופי דרום ספרד ראינו את מרוקו. ולא עמדנו בפיתוי. 

השארנו את הקרוואן בספרד במגרש חנייה ולקחנו מעבורת. 60 דקות. היו שם אנשים עם מראה קצת שונה אך מוכר מאיפשהו. ניסיתי לפצח את המוצא שלהם. היה ברור שהם לא ספרדים, למרות שהם קצת דומים. דרכון ירוק. רק לקראת סוף ההפלגה נפל לי האסימון—הם מרוקאים. 

הגענו לטנג'יר, כדי לקחת הפסקה מהשיעמום הקיומי של שהות במדינה מערבית. פעם ראשונה בצפון אפריקה. פעם ראשונה נכנס למדינה ערבית מרצון. אוהב את התרבות והייתי שמח לבקר בסיני וקהיר פעם בחודש, אבל גם מעדיף לשמור מרחק. רוצה להרגיש בטוח, במיוחד עם ילדים. המרוקאים חושבים שאנחנו ספרדים. חלקם שואלים, ומתלהבים. אוהבים יהודים. 

אנחנו במרכז העיר. המואזין מוציא קולות כל הלילה. מקום של פעילות, 24 שעות ביממה. אנשים אוהבים את הרחוב— לשבת, לנשום אוויר. מרוקאים יושבים בבתי קפה חשוכים, לבד מול שולחן, שותים תה עם נענע, ומסתכלים לכיוון הרחוב. יש עניין לבהות ולהעביר את הזמן. בערב מגיעים עם הנשים והילדים ונשארים כמה שעות, מתדלקים פיצוחים מסוחרי רחוב שמורידים להם סחורה לתוך הצלחת. הפריון הכלכלי נמוך. בעלי בית פותחים בסטה במיקום קבוע עם 3 קופסאות סיגריות וטלפון נוקיה למכירה. מנת גרגירי חומוס בתוך קונוס נייר בחצי שקל. ארוחת שחיתות-קוסקוס, במסעדת פועלים לכל המשפחה—25 שקל. הרבה עניים, רעבים, מתחננים למטבע. הילדים מתגייסים ומקצים עבורם את כל המטבעות שמגיעים אלינו.

גברים עם שמלות. עשרות מהם, אחרי תפילת שישי בצהריים. נחמד להרגיש בטוח בסיטואציה הזו. יש גם כמה יהודים בעיר. מצאנו בית כנסת מפואר שהיה שייך פעם ליהודים בורגניים משכילים, אירופאים למחצה. מיכל בכתה. בערב הלכנו לקבלת שבת בבית כנסת אחר, היחיד שעדיין פעיל. היו שם 2 מקומיים, כולל הרב, ו-3 צרפתים. תפילה בנוסח מרוקאי עם שיר השירים. משם שוב לתה עם נענע בכיכר המרכזית. הפעם גם הילדים גילו בזה עניין.

ההפוגה מחצי האי האיברי הייתה מוצלחת. אין ספק שבמרוקו מרגישים יותר בבית. אבל בטיול הזה יש לנו עניין גם בזרות.

נשארנו עם טעם של עוד, והבנה ליהודים המעטים שנשארו שם, ואלה שחזרו לשם מישראל. כן, יש כאלה.

הגענו למקום הזה בו גברים ושוורים אוהבים להתגרות ולהדליק אחד את השני, בזירה. והנשים לדחוק בגברים, עם מניפות. תרבות הצהוב-אדום, שכולנו ראינו פעם בטלויזיה. רחובות צרים, מותאמים לשוורים לרוץ בהם ולנגוח באנשים. ניהלו מכאן פעם אימפריה.

מעולם לא דמיינתי או תיכננתי להיות כאן. אבל זה היה בדרך, אז היננו. שהינו באיזור הרובע היהודי, שלא נותר ממנו זכר. אזור תיירותי למדי, אך עדיין, כולם מדברים רק ספרדית, ומופתעים מאוד מזה שאנחנו לא יודעים ספרדית כמוהם. השפה זורמת יותר מהפורטוגזית, וקל יותר להבין אותה.

כנסיות וישו בכל מקום. קל לדמיין את האינקוויזיציה פעילה כאן, מעלה כופרים על המוקד. מוריה מנסה להבין מה הקטע של הפצע שלו באיזור של הצלעות. הלכנו לקתדרלה הגותית—הגובה של המקום בלתי נתפס, וגורם להלם בשניות הראשונות. ללא ספק המבנה המרשים ביותר בו הייתי. נסענו גם בכרכרה עם סוס, האטרקציה, לבקשת דוד שהיה באקסטזה.

למחרת ביקרנו בארמון המלכותי, שהיה קצת מיושן ותפל לטעמי. מוריה הייתה נחושה למצוא עבודה במקום, ושוחחה ארוכות עם אחת העובדות. יש עניין להתקרב למשפחת המלוכה וללמוד את אורחות חייהם. אמרתי לילדים שגם בצרפת נראה ארמון, אבל שם כבר אין מלך, כי לפני 230 שנה העם החליט לחסל אותו. עניינים של קנאה. שלושתם הסכימו שטוב היה הדבר. 

בבוקר הודענו לילדים שאנחנו נוסעים לספרד.

״מה, מטוס?״, אמר ילד שרגיל למציאות של חיים בגטו ממנו אפשר רק מהאוויר.

שעה וחצי נסיעה וראינו שלט שנכנסנו להיספניה.

הגענו למחנה בדרום אנדלוסיה שהוא כפר נופש סטייל חוף ציבורי בכנרת, ולראשונה בטיול הרגשתי שאני בישראל. 

כולם היו ספרדים, ולא היו תיירים\זרים במקום, כמו בכל פינה בפורטוגל, אז אפשר היה לראות כמה הם דומים לישראלים. ובקטע מוזר כמעט כל אחד מהם היה נראה לנו דומה למישהו שאנחנו מכירים.  

תמיד התייחסתי בחשדנות לסיפור הזה של המוצא הספרדי של היהודים. כעת זה נראה ברור מאליו שלא רק שזה נכון, אלה שזה תקף לכל היהודים, מזרחים ואשכנזים כאחד. אולי הגענו מהרבה מקומות, ואולי אנחנו יהודים, אבל עכשיו זה ברור—כולנו פשוט היספנים.