בחופי דרום ספרד ראינו את מרוקו. ולא עמדנו בפיתוי. 

השארנו את הקרוואן בספרד במגרש חנייה ולקחנו מעבורת. 60 דקות. היו שם אנשים עם מראה קצת שונה אך מוכר מאיפשהו. ניסיתי לפצח את המוצא שלהם. היה ברור שהם לא ספרדים, למרות שהם קצת דומים. דרכון ירוק. רק לקראת סוף ההפלגה נפל לי האסימון—הם מרוקאים. 

הגענו לטנג'יר, כדי לקחת הפסקה מהשיעמום הקיומי של שהות במדינה מערבית. פעם ראשונה בצפון אפריקה. פעם ראשונה נכנס למדינה ערבית מרצון. אוהב את התרבות והייתי שמח לבקר בסיני וקהיר פעם בחודש, אבל גם מעדיף לשמור מרחק. רוצה להרגיש בטוח, במיוחד עם ילדים. המרוקאים חושבים שאנחנו ספרדים. חלקם שואלים, ומתלהבים. אוהבים יהודים. 

אנחנו במרכז העיר. המואזין מוציא קולות כל הלילה. מקום של פעילות, 24 שעות ביממה. אנשים אוהבים את הרחוב— לשבת, לנשום אוויר. מרוקאים יושבים בבתי קפה חשוכים, לבד מול שולחן, שותים תה עם נענע, ומסתכלים לכיוון הרחוב. יש עניין לבהות ולהעביר את הזמן. בערב מגיעים עם הנשים והילדים ונשארים כמה שעות, מתדלקים פיצוחים מסוחרי רחוב שמורידים להם סחורה לתוך הצלחת. הפריון הכלכלי נמוך. בעלי בית פותחים בסטה במיקום קבוע עם 3 קופסאות סיגריות וטלפון נוקיה למכירה. מנת גרגירי חומוס בתוך קונוס נייר בחצי שקל. ארוחת שחיתות-קוסקוס, במסעדת פועלים לכל המשפחה—25 שקל. הרבה עניים, רעבים, מתחננים למטבע. הילדים מתגייסים ומקצים עבורם את כל המטבעות שמגיעים אלינו.

גברים עם שמלות. עשרות מהם, אחרי תפילת שישי בצהריים. נחמד להרגיש בטוח בסיטואציה הזו. יש גם כמה יהודים בעיר. מצאנו בית כנסת מפואר שהיה שייך פעם ליהודים בורגניים משכילים, אירופאים למחצה. מיכל בכתה. בערב הלכנו לקבלת שבת בבית כנסת אחר, היחיד שעדיין פעיל. היו שם 2 מקומיים, כולל הרב, ו-3 צרפתים. תפילה בנוסח מרוקאי עם שיר השירים. משם שוב לתה עם נענע בכיכר המרכזית. הפעם גם הילדים גילו בזה עניין.

ההפוגה מחצי האי האיברי הייתה מוצלחת. אין ספק שבמרוקו מרגישים יותר בבית. אבל בטיול הזה יש לנו עניין גם בזרות.

נשארנו עם טעם של עוד, והבנה ליהודים המעטים שנשארו שם, ואלה שחזרו לשם מישראל. כן, יש כאלה.