לפני הטיול דמיינתי את הקרוואן ככלי רכב מסורבל וקשה לתימרון, שיהיה צריך לסבול את הנהיגה בו כדי לזוז ממקום למקום. לאחרונה גיליתי שההיפך הוא הנכון—המקומות שאנחנו מגיעים אליהם הם האמצעי, והנהיגה בקרוואן היא היא המטרה.

הנסיעה מונוטונית ומשעממת ככל שניתן לדמיין, עם הימנעות מעקיפות. וזה לא שהנופים בדרום ספרד הכפרית והלא מאוכלסת מעניינים או יפים במיוחד—המקום נראה כמו איזור תעשייה חקלאי אחד גדול. או המסעדות בתחנות הדלק, והסנוויצ׳ים הבלתי אכילים שנמכרים שם ללא בושה. או הרומנטיקה שבנסיעה ושקיעה בחלום ובמחשבות; מדובר במלאכה סאחית-טוטאלית שדורשת עירנות ללא סייג, והמעטה בשיחות חולין וקודש כאחד. 

אם כן, אני מתכוון לפעולת הנהיגה עצמה, ולא למשהו אחר שנלווה לה. ללחיצה על דוושת הגז, והזרמת דלק לתוך מנוע הבעירה הפנימי. פתאום יש משהו חשוב בלשרוף דלק, ולנוע. זה לא אמצעי, זו מטרה, ה-מטרה. 

נראה שהמכונה הזו יכולה לנסוע ללא הרף, ורק אנו בני התמותה מגבילים אותה. התשלום עבור הדלק תמיד נראה לי מועט מדי, והדבר הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. ומעבר לקצת דיזל זול, אין לה צורך בשום דבר. לא נראה שהיא אי פעם הייתה או תהיה במוסך.

לא ברור מדוע דברים מתקלקלים או יכולים להתקלקל. כנראה בגלל שבעולם הרגיל והפרימיטיבי יש דרך, ויש מטרה. והאדם סובל בדרך כדי הגיע למטרה. אך מתישהו מתברר לו שהוא דגנרט, כי הוא מעולם לא הגיע למטרה, וגם לא יגיע. וכל מה שיש לו ויהיה לו זו דרך, והמטרה היא לנוע בה.