חזרנו למחנה הראשון בו היינו, ממנו יצאנו למסע של חודש וחצי. מחר נחזיר את הקרוואן. 

מה הרווחנו מכל הסיפור הזה?

קודם כל, גיבוש—משפחתי וצבאי.

משפחתי—בהיעדר גורמים חיצוניים, כאשר אין חברים ואין מסגרות—יש אח ויש ואחות. 24/7 ביחד בחלל בגודל 6 מ״ר זה לא קל, ודורש פיתוח יכולות על.  

צבאי—הדרישה לתפקד ולקחת אחריות גם כשקשה, גם כשעייפים. בתנאים של חוסר ודאות. בצפיפות. בלי להתלונן ובלי להתבכיין (מעבר למינימום הנדרש). להסתדר עם מעט מאוד דברים, ולאהוב את זה.

זכינו לראות יותר מקומות ממה שחשבנו. התוכנית להתנדב בחוות אקולוגיות בפורטוגל לא צלחה—לא קל למצוא מקומות שמוכנים לקלוט משפחה עם 3 ילדים. ביקרנו רק בחווה אחת של ישראלי נחמד שפגשנו ברחוב. זה השאיר לנו זמן לבקר ביותר מקומות, בעיקר בספרד.

טיילנו באורינטציה של סקאוטינג. הרגשנו את הזרות. הבנו שאם אין לך את השפה, התרבות, וקשרים חברתיים מינימליים, המקום הוא רנדומלי מדי מכדי להיות פוטנציאל למגורי קבע. אלה אם כן מדובר בגן עדן עלי אדמות, או אם אתה פליט מאזור מלחמה. 

הטבות מס ומחירים נוחים זה לא מספיק. בני אדם, לפחות השפויים, מחפשים בני אדם. בכל העולם אוכלים המבורגר ומשתמשים בכרטיס אשראי. ובכל זאת, יש לוקליזציה. אנחנו מסוגלים להשיל את עורנו ולהיוולד מחדש עד רמה מסויימת. ואנחנו צריכים תמריץ מאוד חזק כדי לעשות את זה, כי המחיר גבוהה. 

מהביקור הקצר שלנו, פורטוגל נראית לי כמו מחוז אוטונומי נוסף של ספרד, עם שפה קשה יותר. המקום קצת יותר זול, שבור ומפגר, ולכן מזמין יותר לזרים, מאשר ספרד שנראית יותר הומוגנית וסגורה. חבר׳ה שמגיעים לקיים אורח חיים אלטרנטיבי בשטחים חקלאיים נכנסים לרגליים של מקומיים שנטשו את המקום, בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. הם מקבלים מדינה מתפקדת ונייטרלית מבחינתם, אבל את המציאות-בועה שלהם הם צריכים ליצור בעצמם, מאפס. זה יכול אולי להתאים לחבר׳ה צעירים ונמרצים, לתקופה, אבל הורים לילדים יכולים בקלות למצוא את עצמם מגדלים אותם בעולם מצומצם ותלוש. 

ביקרנו במרכזים יהודיים מפוארים עתיקים בספרד—סיביליה, קורדובה, טולדו. הספרדים פירקו אותם כי סברו שיש חוסר תאימות בלהיות יהודי והיספני. ובכלל, בלהיות היספני ולא קתולי. במאה ה-19 הם גילו את האקזוטיות שבדבר, והקימו מוזיאונים לזכר היהודים הספרדים. לאחרונה חולקו הדרכונים, ופורטוגל בעקבותם. אבל קהילה חדשה של יהודים נראה שיש רק בפורטו, קטנה, וגם היא כבר טוענת שהשלטונות רודפים אותה. לא נראה שיש מה לחזור למקומות האלה כיהודי או ישראלי גולה. ומי שרוצה לחזור כבן אדם, צריך לשקול את היתרונות והחסרונות, לעומת כל מקום אחר בעולם, עירוני או חקלאי, אליו אין לו זיקה כלשהי.