סיימנו את הטיול השני שלנו באירופה. הנה סקירה קצרה של מה שהיה.

להימלט מפאריס לא היה קל. השכרת הרכב שקבענו חודש מראש בוטלה לנו יומיים לפני היציאה. משם קבענו השכרה אחרת, שגם היא לא עלתה יפה, רק שהפעם זה התברר רק בבוקר היציאה, כשאני בדרך לאסוף את הרכב. וכך מצאנו את עצמנו *בדיוק* בתרחיש ממנו ניסינו להימנע, תקועים בפאריס בלי רכב, בלי דירה, עם ילדים ומזוודות. אז, כבר לא היה מקום לטעויות—צריך היה למצוא קלף מנצח, ומהר. מכיוון שעדיין היינו בריאים עם קצת כסף בחשבון הבנק, לא היה סיבה להילחץ, והרכב נמצא והושכר.

תחנה ראשונה—העיירה האריסטוקרטית Chantilly. במקום יש 2 ארמונות-מוזיאונים: האחד מוקדש לבני אדם, השני לסוסים. יש אפילו מקום מיוחד לנשפים של בני אדם עם סוסים. ואם זה לא מספיק, המקום מוקף ביערות. נראה כמו ה-מקום להיות בו בצרפת כאריסטוקרט בימי קדם המהפכה.

משם המשכנו לעיירת שום-מקום צרפתית, של המעמד הפועל והנבער. מקום שלידו פ״ת היא מקום יפה, ובת ים היא מקום נאור. עשינו את זה לעצמנו כדי לראות את הצד השני של צרפת, וכדי לחסוך בעלויות. 

משם לבלגיה, הקנדה של צרפת. חברים טובים ארחו אותנו בעיירה מופלאה עם אגמים ונהרות. בבית הילדים מצאו אוסף פליימוביל, ושיחקו במשך 8 שעות ברציפות. למחרת—בריסל, הבירה האירופית לגיל ההתבגרות. כאן לא תמצאו לאומנות או פטריוטיזם. הבלגים לא טורחים לזכור איך קוראים למלך שלהם, או רחמנא ליצלן, להניף דגל. אומה—בשעת הצורך בלבד.

מסתבר שהם הצרפתים שהמציאו את הצ׳יפס, והם מכינים גירסא קיצונית במיוחד שלו, עם טבילה כפולה. מיכל לא העריכה נכון את החוזק והגודל של המנות האלה, ונשארנו עם סחורה לכמה ימים. מסביב ובכל מקום, שוקולד. והילד שעושה פיפי.

משם לארצות השפלה, המים והאופניים. חברים טובים ארחו אותנו בהאג, המקום של המשפטנים והצדקנים. במקום יש כמות בלתי נתפסת של פארקים מושלמים עם גני שעשועים לילדים. מקום שבו כדי לחיות כמו מלך, כל מה שצריך זה זוג אופניים. לא ויתרנו על טיול יום לאמסטרדם—מוזיאון מדע, וחנות קפה. 

משם לדויצ׳לנד. תחנה ראשונה בבון, העיירה של בטהובן על נהר הריין. משם—הנאו, מקום מושבם של האחים גרים, וסבתא של מיכל, לפני שהספיקה לעלות על סירה לארה״ב ב-1934. במקום פגש אותנו היסטוריון בכיר ובילה איתנו יום וחצי, ללא תשלום. נראה שיש לו מידע על כל אחד מ-496 היהודים שחיו כאן. רוב המקום הוחרב במלחמה ע״י הפצצות מהאוויר, אך הוא הצליח לאתר את המקום בו עמד הבית, והמפעל המשפחתי. ראינו את גבולות הגטו מלפני פלישת נפוליאון, שדרה עם שמות כל היהודים האופטימיים, שלא שרדו, ובית הקברות היהודי שהיה פעיל מאז ימי הביניים עד שאחרון היהודים נשלח מכאן ברכבת. עיון בארכיונים—היתרי בנייה מלפני 200 שנה, בן דוד אבוד שגר ברעננה. יש עניין לדרוש את הבית בחזרה, נאמר. ובינתיים, מרכז העיר נראה כמו טורקיסטאן. הנסיון לטהר את העיר מגורמים זרים בהחלט נכשל.

בדרך החוצה עצרנו בטרייר, והתארחנו אצל עוד חברים טובים. את השעות האחרונות של המסע בילינו בלוקסמבורג, מדינת הבנקאים, המקום בו גנגסטרים מטילים מורא בציבור מהרכב בעזרת מוסיקה קלאסית. 

תם ונשלם המסע בארץ הישנה. מחר נתקפל מפה ונטוס לתאילנד.

נוחתים בפאריס בשעות הערב. צרפתי שיכור ראשון ביציאה מהשדה. 

לאחר מאמצים מרובים, מצליחים להגיע לדירה, בשעות הלילה. קומה 4 בלי מעלית, בניין ישן. לילדים נראה כמו ארמון, אז הם עולים את המדרגות בהתלהבות. 

אחרי חצות מתחילים להישמע יריות ופיצוצים שנמשכו כל הלילה. מסתבר שהגענו בלילה של מהומות וקרבות רחוב, כמיטב המסורת הפריזאית. יש המלצה גורפת לשמור על הילדים.

בבוקר מיכל אומרת שהם כועסים בגלל פנסיות. ״לא״, אמרתי, ״זה משהו חדש, סטייל ג׳ורג׳ פלויד״. 

מראה תמונות לילדים. ״איך הם הדליקו את האש? איך הם שברו את החלונות?״. 

״עם פטיש״.  

״פטיש זה כדי לתקן, לא לשבור!״ הוא צחק.

למחרת הלכנו לשדרות מפורסמות. לא נראה שתייר כלשהו נשאר בבית, ולא היה זכר למהומות מהלילה חוץ מדיבורים על רכב שרוף לידינו ונוכחות מוגברת של שוטרים מנופחים שאין לי אלה רחמים על מי שיתעסק איתם. 

הלם מהמחירים במכולת—פי 2-3 מפורטוגל. חזרנו למחירים של ישראל. שירותים ציבוריים בשאנז אליזה, 2 יורו לאדם. מיכל התגנבה עם כל הילדים בכרטיס אחד, ועוררה מהומה מצד המקומיים. יש במקום אווירה שמעודדת אנרכיה. להתפלח למטרו זו אופציה—המחיר זול, אבל לקנות כרטיס זו טרחה. 

הכל יפה ומתקדם. לא טכנולוגית, תרבותית. אין ספק, פריס היא פסגת האנושות. מקום שווה נפש לאריסטוקרט ולהומלס כאחד. נראה שצרפתית שהיא השפה הנכונה; האנגלית הייתה טעות. 

מוזיאון חיות עם פוחלצים, שלדים של יצורים קדומים. גן עדן לילדים אוהבי הז׳אנר. תצוגה של כתב הקודש—מוצא המינים, הוצאת לונדון 1859. 

למחרת—גן שעשועים, אמיתי. היכן שהיה פעם גן חיות, עד שהם נאכלו בזמן מצור על העיר. 

קרוסלה, שיט בסירה בין גמדים ותנינים. מחכים בתור לרכבת הרים—מתלבטים לגבי דוד. הוא עומד בדיוק בדרישות הגובה המינימלי (100 ס״מ). רוצה להמשיך, אנחנו עולים. בסוף הוא כן בכה, כשגילה שזה נגמר והוא צריך לרדת. 

הבגטים והקורסונים נגישים, הגבינות זולות. בעיות גסטרונומיות ראשונות בטיול. יהיה צריך להימלט מכאן כדי להיגמל ולהבריא.