נוחתים בפאריס בשעות הערב. צרפתי שיכור ראשון ביציאה מהשדה. 

לאחר מאמצים מרובים, מצליחים להגיע לדירה, בשעות הלילה. קומה 4 בלי מעלית, בניין ישן. לילדים נראה כמו ארמון, אז הם עולים את המדרגות בהתלהבות. 

אחרי חצות מתחילים להישמע יריות ופיצוצים שנמשכו כל הלילה. מסתבר שהגענו בלילה של מהומות וקרבות רחוב, כמיטב המסורת הפריזאית. יש המלצה גורפת לשמור על הילדים.

בבוקר מיכל אומרת שהם כועסים בגלל פנסיות. ״לא״, אמרתי, ״זה משהו חדש, סטייל ג׳ורג׳ פלויד״. 

מראה תמונות לילדים. ״איך הם הדליקו את האש? איך הם שברו את החלונות?״. 

״עם פטיש״.  

״פטיש זה כדי לתקן, לא לשבור!״ הוא צחק.

למחרת הלכנו לשדרות מפורסמות. לא נראה שתייר כלשהו נשאר בבית, ולא היה זכר למהומות מהלילה חוץ מדיבורים על רכב שרוף לידינו ונוכחות מוגברת של שוטרים מנופחים שאין לי אלה רחמים על מי שיתעסק איתם. 

הלם מהמחירים במכולת—פי 2-3 מפורטוגל. חזרנו למחירים של ישראל. שירותים ציבוריים בשאנז אליזה, 2 יורו לאדם. מיכל התגנבה עם כל הילדים בכרטיס אחד, ועוררה מהומה מצד המקומיים. יש במקום אווירה שמעודדת אנרכיה. להתפלח למטרו זו אופציה—המחיר זול, אבל לקנות כרטיס זו טרחה. 

הכל יפה ומתקדם. לא טכנולוגית, תרבותית. אין ספק, פריס היא פסגת האנושות. מקום שווה נפש לאריסטוקרט ולהומלס כאחד. נראה שצרפתית שהיא השפה הנכונה; האנגלית הייתה טעות. 

מוזיאון חיות עם פוחלצים, שלדים של יצורים קדומים. גן עדן לילדים אוהבי הז׳אנר. תצוגה של כתב הקודש—מוצא המינים, הוצאת לונדון 1859. 

למחרת—גן שעשועים, אמיתי. היכן שהיה פעם גן חיות, עד שהם נאכלו בזמן מצור על העיר. 

קרוסלה, שיט בסירה בין גמדים ותנינים. מחכים בתור לרכבת הרים—מתלבטים לגבי דוד. הוא עומד בדיוק בדרישות הגובה המינימלי (100 ס״מ). רוצה להמשיך, אנחנו עולים. בסוף הוא כן בכה, כשגילה שזה נגמר והוא צריך לרדת. 

הבגטים והקורסונים נגישים, הגבינות זולות. בעיות גסטרונומיות ראשונות בטיול. יהיה צריך להימלט מכאן כדי להיגמל ולהבריא.