לא צריך יותר מכמה דקות כדי להבין שהכל כאן טוב יותר.
הטכנולוגיה מוכרת, אך היא פועלת כאן ברמה אחרת.

ולא על הטכנולוגיה לבדה עומד הדבר. ההפתעה האמיתית היא רמת השקט, הנקיון, ואיכות האוויר, בעודך נמצא בלב האיזור האורבני הגדול והצפוף בעולם.

לכאורה, לא ברור למה הדברים הטובים האלה לא הגיעו לשאר העולם, המערבי לפחות.
אך ההסבר הוא פשוט—לעומת היפנים, יתר בני האדם הם יצורים נבערים וברברים, בעלי אמונות תפלות ומידות רעות.

השוטטות בטוקיו היא נעימה, קודם כל, כי אין חשש להיתקל בטבע השרירותי של בני אדם ומכונות.
ניתן תמיד לצפות, ולא להתאכזב, לקבל את היחס הטוב ביותר, וליהנות מהטכנולוגיה המוצלחת ביותר, מכנית ואלקטרונית כאחד.
רק תרבות עתיקת יומין של כבוד ומצויינות יכולה להוביל לתוצאות כאלה.

מופעים של חמידות בכל פינה, אנטיטזה לציניות מעייפת.
אנימה ופנטזיה שולטים ברחובות.
יש עניין בסאחיות—אך גם במה שמעבר לו.

הארקייד—מקום פולחן.
מקום הפולחן—חגיגה פנתאיסטית של יסודות החיים; הסנפת קטורת, זריקת מטבעות לתוך לוע של דרקון, התבטלות עצמית, אהבת הגורל.

בסוף מצאנו את הסושי המושלם, גרסאת פאסט פוד.
אתה מזמין מתוך טאבלט מנות קטנות, והצלחות נוסעות על מסילה היישר אלייך, בתוך פחות מדקה.
מלצר אחד על 40 שולחנות.
קשה להבין למה לא רואים יותר את היישום הזה, ומוריה הביע עניין לייבא את הטכנולוגיה לישראל ולעשות מליונים, ולו רק באמצעות ספר הוראות.

וככל שהכל מוצלח יותר, כך הנטייה להתמכרות גוברת.
ברגע שמתקרבים לחנות משחקים, הילדים נעלמים.
רמת הגירוי הצרכני דורשת טיפול הורי מיוחד: מדובר בצעצועים על סטרואידים של משחקי מחשב.
חנויות משחקים רגילות מזכירות בית עלמין.

לפני שהגענו ליפן, חששנו מהרעש שנקים במהלך נסיעות רכבת.
בסוף את הרעש הזה הקמנו אפילו ברחוב, כי גם שם שורר שקט מוחלט, כולל מצד המכוניות.
בלילה זה תענוג אמיתי, כאשר אין במקום אפילו צרצר מעצבן אחד.

בדרך לדלפק הטיסה לארה״ב ראינו לראשונה אנשים גדולים, ומשפחה עם 10 ילדים.
הגיע הזמן להיפרד עם אסיה. אנחנו עוד נחזור.

המשך טיול בדרום מזרח אסיה ירד מהפרק—צריך לחזור לעבוד ברצינות ולצבור מזומנים, לאחר שהמאגרים התדלדלו והגיעו לקו האדום.

החלטנו להמשיך הלאה, וללכת עם הויז׳ן המקורי, לעבר העולם החדש.
אחרי לא מעט חיפושים ומחקר, מיכל מצאה עיירה אמריקאית שבה נוכל לחיות כאחרוני בני האדם, ולהעביר בה את שנת הלימודים, בשלג.
המקום נמצא בצד השני של הכדור, במרחק של יותר מ-20 שעות טיסה מבנקוק, למזרח או למערב.
החלטנו כמובן להמשיך מזרחה, ובכך להרוויח טיול ביפן, וביקור אצל משפחה וחברים בלוס אנג׳לס.

האריזות מעולם לא היו קלות יותר.
לא רק שלא צברנו, אלה גם הצלחנו להמשיך להיפטר.

מוריה לומדת להתמודד עם פרידות, בעיקר באמצעות בכי.
הקטנים עדיין בחלום, והגדולים כהי חושים.
אבל גם אצלה יצר ההרפתקנות לא נפגע, וכשהיא מסיימת להתפרק, היא נתקפת התלהבות לקראת השלבים הבאים במסע.

מגיעים למגרש החנייה בנמל בקופנגן.
מזוודות, לחץ של יציאה.
דוד מדווח שיש כאן פרחים יפים.
מזדכים על הרכב, סבא מנסה להתמקח.
דוד רוצה להגיד משהו, ומתבאס מזה שאנחנו טרודים ולא מקשיבים לו.
בסוף החלטתי לעצור את כולם ולהקשיב: הוא היה מאושר לשתף שיש כאן חיפושיות כמו ביבנאל.

ממשיכים לרציף. נפרדים מסבא וסבתא, ועולים על האונייה.

הגענו לנחלה: אוכל, שפע, כאוס, סירחון, מחירים נוחים, בני אדם אדיבים.

דוד מקיא במונית לקראת סוף המסע, כשאנחנו כבר בפתח המלון.

מתארגנים על מים; הנוזל שיוצא מהברז הינו רדיואקטיבי.
סבתא מגיע, לוקחת את הילדים לטיולי יום.
מקים עמדת עבודה בחדר, ומנסה להיזכר כיצד עובדים במקצוע שלי.
בריכה וחדר כושר במלון, שוק אוכל למטה. כל התנאים להצלחה קיימים.

בבנקוק יש הכל מהכל, חוץ מאוויר. על כן ממעיטים בחשיפה לעולם החיצון, במיוחד עם ילדים.
חוץ ממסע טוקטוק אחד לקאו-סאן, כדי לראות חיות אקזוטיות.
בדרך, בפקקים, הם למדו תיאולוגיה.
החנות-מסעדה ״למטייל״ כבר לא קיימת. בית חב״ד התאדה. המקום עבר נקיון, אך החום והלחות בלתי נסבלים אפילו בלילה.

טיסה לקוסמוי. סוף סוף—עצים.
כאן כבר צריך רכב כדי להצליח.
לא טורח לצאת מהדירה, זה נראה מיותר.

ספיד בואט לקופנגן. אסף אוסף, והרכב מחכה.
נסיעה ראשונה בצד שמאל, ומגיעים לדירה: סאונה עם מזגן.
מי הקוקוס טובים מדי כדי להיות אמיתיים, או זולים, או נגישים.
בריכה במרחק של קפיצה מהמרפסת. לא נזוז מכאן בחודש הקרוב.
החיים הטובים מתחילים.

מנת אורז ובשר + צלחת מרק, כל בוקר. הגשה מיידית, 5 ש״ח.
סופרמרקט הוא לא צורך קיומי.
אפשר להתאמן בחדר כושר בלי נעליים וחולצה. לא ברור מדוע זו הייתה דרישה איפשהו, מתישהו.
מתחם עבודה עם אינטרנט מהיר, על החוף.
מסעדות לתיירים—מחיר לתיירים.
אין מדרכות, כבישים שבורים. אופנוע או רכב חובה כדי לזוז.

קייטנה לילדים.
דוד, מול כולם, כולל ההורים: ״למה כולם כאן ישראלים?״.
פליטים \ שחקני ארביטראז׳.
רק שפער המחירים, בעיקר בנדל״ן, נסגר, עבור מי שלא רוצה לחיות כמו תאילנדי, כלומר עבור כולם.
מה שנשאר זה הפער בסגנון החיים. תיקח או שתלך.

חודש עבר בלי למצמץ. סבתא עוזבת.
עוברים דירה, וחודש נוסף לפנינו.
סבא וסבתא מגיעים.
הפעם אנחנו על החוף, והילדים מוצאים עוד עצמאות וחברים—רוצים להסתובב לבד בשוק.
שני מתמכרת לגיחות ל-7/11, דוד חוקר שבלולים ומחילות סרטנים.

מסאז׳ רצחני ב-30 ש״ח, מסעדות יוקרה במחיר של סביח בישראל.
זמן איכות עם משפחה וחברים. לא צריך להיות גאון כדי ליהנות כאן.
רק לזכור להאריך את הויזה, ולשמור על תזרים מזומנים מבחוץ.
חצי מהמערביים כאן הם ישראלים, ורובם עם ילדים קטנים.
יש כאן מוצר נגיש להורים שרוצים שינוי, אך גם לא מסוגלים או רוצים להמציא את עצמם או את העולם מחדש.