הגענו לנחלה: אוכל, שפע, כאוס, סירחון, מחירים נוחים, בני אדם אדיבים.

דוד מקיא במונית לקראת סוף המסע, כשאנחנו כבר בפתח המלון.

מתארגנים על מים; הנוזל שיוצא מהברז הינו רדיואקטיבי.
סבתא מגיע, לוקחת את הילדים לטיולי יום.
מקים עמדת עבודה בחדר, ומנסה להיזכר כיצד עובדים במקצוע שלי.
בריכה וחדר כושר במלון, שוק אוכל למטה. כל התנאים להצלחה קיימים.

בבנקוק יש הכל מהכל, חוץ מאוויר. על כן ממעיטים בחשיפה לעולם החיצון, במיוחד עם ילדים.
חוץ ממסע טוקטוק אחד לקאו-סאן, כדי לראות חיות אקזוטיות.
בדרך, בפקקים, הם למדו תיאולוגיה.
החנות-מסעדה ״למטייל״ כבר לא קיימת. בית חב״ד התאדה. המקום עבר נקיון, אך החום והלחות בלתי נסבלים אפילו בלילה.

טיסה לקוסמוי. סוף סוף—עצים.
כאן כבר צריך רכב כדי להצליח.
לא טורח לצאת מהדירה, זה נראה מיותר.

ספיד בואט לקופנגן. אסף אוסף, והרכב מחכה.
נסיעה ראשונה בצד שמאל, ומגיעים לדירה: סאונה עם מזגן.
מי הקוקוס טובים מדי כדי להיות אמיתיים, או זולים, או נגישים.
בריכה במרחק של קפיצה מהמרפסת. לא נזוז מכאן בחודש הקרוב.
החיים הטובים מתחילים.

מנת אורז ובשר + צלחת מרק, כל בוקר. הגשה מיידית, 5 ש״ח.
סופרמרקט הוא לא צורך קיומי.
אפשר להתאמן בחדר כושר בלי נעליים וחולצה. לא ברור מדוע זו הייתה דרישה איפשהו, מתישהו.
מתחם עבודה עם אינטרנט מהיר, על החוף.
מסעדות לתיירים—מחיר לתיירים.
אין מדרכות, כבישים שבורים. אופנוע או רכב חובה כדי לזוז.

קייטנה לילדים.
דוד, מול כולם, כולל ההורים: ״למה כולם כאן ישראלים?״.
פליטים \ שחקני ארביטראז׳.
רק שפער המחירים, בעיקר בנדל״ן, נסגר, עבור מי שלא רוצה לחיות כמו תאילנדי, כלומר עבור כולם.
מה שנשאר זה הפער בסגנון החיים. תיקח או שתלך.

חודש עבר בלי למצמץ. סבתא עוזבת.
עוברים דירה, וחודש נוסף לפנינו.
סבא וסבתא מגיעים.
הפעם אנחנו על החוף, והילדים מוצאים עוד עצמאות וחברים—רוצים להסתובב לבד בשוק.
שני מתמכרת לגיחות ל-7/11, דוד חוקר שבלולים ומחילות סרטנים.

מסאז׳ רצחני ב-30 ש״ח, מסעדות יוקרה במחיר של סביח בישראל.
זמן איכות עם משפחה וחברים. לא צריך להיות גאון כדי ליהנות כאן.
רק לזכור להאריך את הויזה, ולשמור על תזרים מזומנים מבחוץ.
חצי מהמערביים כאן הם ישראלים, ורובם עם ילדים קטנים.
יש כאן מוצר נגיש להורים שרוצים שינוי, אך גם לא מסוגלים או רוצים להמציא את עצמם או את העולם מחדש.