מוצאי שמחת תורה, בית כנסת. אמריקאי.

יש כאן כמה יהודים.
אישה אחת יודעת עברית, ועוד אישה אחת עם 2 ילדים.
מיכל מתחברת מהר.

היתר בגיל העמידה. אחד למד בכיתה עם אבא של מיכל.
הם כבר שמעו שהגיע משפחה ישראלית, עם ילדים.

תפילה קצרה וכמה הקפות.
תלית, סוף הפרשה האחרונה, תחילת הפרשה הראשונה.
מיכל שרה כמה שירים.

דבר תורה—המצב בישראל.
כמה מהנכבדים לא שמעו את החדשות.
היו רקטות, הרבה רקטות, נאמר להם.
הילדים יצאו החוצה—הם עוד לא שמעו על הדבר.

יוצאים לאולם השני, לאכול.
פיסת עוגה וכוסית צ׳אי.
מתגלגלים החוצה, שומרים כמה מספרי טלפון, והביתה.

מחזיר את הרכב השכור.
7 בבוקר. ממתין 30 דקות לאובר.
תחושת הקלה—אם הנהג היה ממשיך לאחר או מבריז, הייתי מפספס את האוטובוס שמגיע פעם אחת ביום.
תחבורה ציבורית באמריקה—לא לבעלי לב חלש.

הנהג מגלה שאני ישראלי. מתלהב.
יש לו חבר יהודי, אומר.
הם נפגשו בכניסה לבי״ס כשהוא עלה לכיתה ד׳. מאז הוא הבסט באדי שלו.
זה ממשיך, והוא מספר לי את כל הביוגרפיה של החבר.
כיום הוא רופא שינייים מוצלח, חבר בקהילה היהודית בקנזס.

הוא עצמו פוטר לאחרונה, אז עובד בינתיים באובר.
הוא מחפש אבל המצב לא קל, אז בינתיים הוא מסתפק בעוף לבנות, במקום סטייקים.
לפני שאני יורד, הוא מסתובב אלי, ומבטיח לי שאם תהיה מלחמה, ארה״ב תגבה את ישראל באופן מלא.
לא הבנתי למה, אבל אחרי שירדתי השארתי לו טיפ של 20 דולר. יותר מעלות הנסיעה.

בלילה, אחרי שכבר שכבתי לישון, נזכרתי בפריט נוסף שאני צריך להזמין מאמזון.
בודק בדרך את החדשות. רקטות על ישראל.
לא ממצמץ, אך מסיבה לא ברורה, מחליט לבדוק את רוטר, אחרי שנים שלא נכנסתי.

דיווחים מוזרים של השתלטות על יישובים.
טלגרם, ערוצי ארכיון.
טוויטר, מקבל סרטי סנאף.
מבין שהתרחיש הגרוע ביותר, שהחשש התאורטי ממשהו דומה לו עודד אותנו לצאת לטייל ולא למהר לחזור, קורה.

מחביא למיכל את הטלפון.
בבוקר, אחרי שהייתי 7 שעות על טלגרם, היא מבינה שמשהו לא תקין.
לוקח אותה לצד ומודיע.

קונקשן בדנוור. כבר נעים יותר מקליפורניה.
טיסת המשך לדה מוין. זה משתפר.

אווירה ביתית. מצליחים להתארגן בקלות על רכב לכמה ימים בנמל התעופה, רגע לפני סגירת הדלפק.
מעבירים את הלילה במוטל דרכים זול.

לפנות בוקר, 30 בריונים מחכים להסעה בחוץ.
בדרך לארוחת הבוקר, לומדים על מושאי הפנטזיה של בני המקום, מתוך תצוגת התמונות לאורך המזדרון: משאית חדשה, טרקטורון. פועל על מלגזה.
הגענו לאמריקה האחרת.

רואים פעם ראשונה את המקום באור יום: ירוק.
מתחילים בנסיעה למקום היעד.
שעתיים של חוות עם בית בודד בכניסה, ושטחים אינסופיים בחצר האחורית.
בתחנת הדלק שוב רואים בריונים, והפעם אפשר לוודא: האוכל כאן גרוע, כמו בכל אמריקה.
המחירים זולים מקליפורניה, אך עדיין יקרים ממה שניתן היה לצפות.

רואים לראשונה כמה בתים ברצף, מוזרים.
לפי וויז אנחנו 5 דקות מהמקום, אז זו אמורה להיות כבר עיירת היעד.
״נקווה שזה משתפר״.
מזהה את הבית לפי תמונה שראיתי בגוגל, ועוצר.
״הגענו, לצאת!״.

הדלת במרתף פתוחה. פורצים פנימה.
סורקים את הבית. 4 קומות עד לעליית הגג.
הילדים באקסטזה. ההורים בהלם.
בסופו של דבר, מקום ראנדומלי באמריקה.

ושוב, אין זמן למצמץ.
מתארגנים על ציוד בסיסי—מזרנים, כיסאות, כוסות וצלחות. סיר ומחבת.
מגלים את השפע החומרי בחנויות הצדקה.
מעמיסים מזון בוולמרט, רק כדי לגלות שהמחירים שם מופקעים.

הילדים מארגנים את העולם שלהם בעליית הגג.
בערב מיכל אמרה שהיא חשבה על העניין, והיא מציעה שנחזור לתאילנד.
ההסתגלות של גדולים איטית יותר לעומת ילדים, ואני מציעה שמחר נלך לבקר בבי״ס.

נרגעים אחרי הביקור.
אכן, אין לנו קשר למקום ואנחנו לא מכירים כאן אף אחד, אבל זה ישתנה.
הילדים מתרגשים לקראת הלימודים.
המקום נראה טוב ויש לנו את כל מה שצריך כדי להצליח.
מחר תזרח השמש, ומחרתיים שמחת תורה, אז נלך לבקר בבית הכנסת השכונתי שפתוח 3 פעמים בשנה, ונפגוש חברים חדשים.

נפרדים בצער מיפן, ועם זאת מבינים שזה לא הזמן להמשיך לטייל.

חוצים את הפסיפיק. הטיסה עוברת בקלות.
דוד מקיא עם הכניסה לטרמינל. הכובע של מיכל מוקרב.

אני ומיכל לא בשיא התפקוד אחרי לילה לבן.
קשיים בלתי צפויים בהשכרת הרכב.
בסוף מקבלים אותו, ואני מיד נוסע לסניף של אין אן אאוט, כדי שהילדים יבינו איפה הם נמצאים.
הילדים בהלם, ודוד שואל במה הקליפורניאים מאמינים.

משם נוסעים להתארח אצל קרובי משפחה.
מבלים 4 ימים בלוס אנג׳לס.
מבקרים את אבא של מיכל ומשפחתו בבית קברות.
סעודת שישי.
ביקור בסוכה אצל חבר מבי״ס בגטו היהודי, שנראה כמו סביון.
או שמא, שסביון נראית כמוהו.

לוקח את הילדים לבילוי בנמל של סנטה מוניקה. המקום נראה כמו גן חיות.
לא היה לי ברור מה הקשר בין כל האנשים האלה, ואיך הם מתפקדים כאומה אחת, אך יכול להיות שרובם פשוט תיירים.
שני אומרת שהיא לא רוצה לגור כאן.
אני אומר לה לא לדאוג, אנחנו כאן רק לכמה ימים.

שמחים שלא בחרנו להעביר את השנה בלוס אנג׳לס או בכלל בקליפורניה.
השמועות על יוקר מחיה קיצוני ותחושה לא נעימה ברחובות היו נכונות, כמו גם על הטירלול המגדרי-פרוגרסיבי.
מחוץ לגטו, פעם ראשונה בחיים, הרגשתי לא בטוח להסתובב ברחובות, שמא יקפוץ עלי איזשהו סרח עודף מהשיחים.

היה כיף לבלות עם משפחה וחברים.