נפרדים בצער מיפן, ועם זאת מבינים שזה לא הזמן להמשיך לטייל.

חוצים את הפסיפיק. הטיסה עוברת בקלות.
דוד מקיא עם הכניסה לטרמינל. הכובע של מיכל מוקרב.

אני ומיכל לא בשיא התפקוד אחרי לילה לבן.
קשיים בלתי צפויים בהשכרת הרכב.
בסוף מקבלים אותו, ואני מיד נוסע לסניף של אין אן אאוט, כדי שהילדים יבינו איפה הם נמצאים.
הילדים בהלם, ודוד שואל במה הקליפורניאים מאמינים.

משם נוסעים להתארח אצל קרובי משפחה.
מבלים 4 ימים בלוס אנג׳לס.
מבקרים את אבא של מיכל ומשפחתו בבית קברות.
סעודת שישי.
ביקור בסוכה אצל חבר מבי״ס בגטו היהודי, שנראה כמו סביון.
או שמא, שסביון נראית כמוהו.

לוקח את הילדים לבילוי בנמל של סנטה מוניקה. המקום נראה כמו גן חיות.
לא היה לי ברור מה הקשר בין כל האנשים האלה, ואיך הם מתפקדים כאומה אחת, אך יכול להיות שרובם פשוט תיירים.
שני אומרת שהיא לא רוצה לגור כאן.
אני אומר לה לא לדאוג, אנחנו כאן רק לכמה ימים.

שמחים שלא בחרנו להעביר את השנה בלוס אנג׳לס או בכלל בקליפורניה.
השמועות על יוקר מחיה קיצוני ותחושה לא נעימה ברחובות היו נכונות, כמו גם על הטירלול המגדרי-פרוגרסיבי.
מחוץ לגטו, פעם ראשונה בחיים, הרגשתי לא בטוח להסתובב ברחובות, שמא יקפוץ עלי איזשהו סרח עודף מהשיחים.

היה כיף לבלות עם משפחה וחברים.