קונקשן בדנוור. כבר נעים יותר מקליפורניה.
טיסת המשך לדה מוין. זה משתפר.

אווירה ביתית. מצליחים להתארגן בקלות על רכב לכמה ימים בנמל התעופה, רגע לפני סגירת הדלפק.
מעבירים את הלילה במוטל דרכים זול.

לפנות בוקר, 30 בריונים מחכים להסעה בחוץ.
בדרך לארוחת הבוקר, לומדים על מושאי הפנטזיה של בני המקום, מתוך תצוגת התמונות לאורך המזדרון: משאית חדשה, טרקטורון. פועל על מלגזה.
הגענו לאמריקה האחרת.

רואים פעם ראשונה את המקום באור יום: ירוק.
מתחילים בנסיעה למקום היעד.
שעתיים של חוות עם בית בודד בכניסה, ושטחים אינסופיים בחצר האחורית.
בתחנת הדלק שוב רואים בריונים, והפעם אפשר לוודא: האוכל כאן גרוע, כמו בכל אמריקה.
המחירים זולים מקליפורניה, אך עדיין יקרים ממה שניתן היה לצפות.

רואים לראשונה כמה בתים ברצף, מוזרים.
לפי וויז אנחנו 5 דקות מהמקום, אז זו אמורה להיות כבר עיירת היעד.
״נקווה שזה משתפר״.
מזהה את הבית לפי תמונה שראיתי בגוגל, ועוצר.
״הגענו, לצאת!״.

הדלת במרתף פתוחה. פורצים פנימה.
סורקים את הבית. 4 קומות עד לעליית הגג.
הילדים באקסטזה. ההורים בהלם.
בסופו של דבר, מקום ראנדומלי באמריקה.

ושוב, אין זמן למצמץ.
מתארגנים על ציוד בסיסי—מזרנים, כיסאות, כוסות וצלחות. סיר ומחבת.
מגלים את השפע החומרי בחנויות הצדקה.
מעמיסים מזון בוולמרט, רק כדי לגלות שהמחירים שם מופקעים.

הילדים מארגנים את העולם שלהם בעליית הגג.
בערב מיכל אמרה שהיא חשבה על העניין, והיא מציעה שנחזור לתאילנד.
ההסתגלות של גדולים איטית יותר לעומת ילדים, ואני מציעה שמחר נלך לבקר בבי״ס.

נרגעים אחרי הביקור.
אכן, אין לנו קשר למקום ואנחנו לא מכירים כאן אף אחד, אבל זה ישתנה.
הילדים מתרגשים לקראת הלימודים.
המקום נראה טוב ויש לנו את כל מה שצריך כדי להצליח.
מחר תזרח השמש, ומחרתיים שמחת תורה, אז נלך לבקר בבית הכנסת השכונתי שפתוח 3 פעמים בשנה, ונפגוש חברים חדשים.