מחזיר את הרכב השכור.
7 בבוקר. ממתין 30 דקות לאובר.
תחושת הקלה—אם הנהג היה ממשיך לאחר או מבריז, הייתי מפספס את האוטובוס שמגיע פעם אחת ביום.
תחבורה ציבורית באמריקה—לא לבעלי לב חלש.

הנהג מגלה שאני ישראלי. מתלהב.
יש לו חבר יהודי, אומר.
הם נפגשו בכניסה לבי״ס כשהוא עלה לכיתה ד׳. מאז הוא הבסט באדי שלו.
זה ממשיך, והוא מספר לי את כל הביוגרפיה של החבר.
כיום הוא רופא שינייים מוצלח, חבר בקהילה היהודית בקנזס.

הוא עצמו פוטר לאחרונה, אז עובד בינתיים באובר.
הוא מחפש אבל המצב לא קל, אז בינתיים הוא מסתפק בעוף לבנות, במקום סטייקים.
לפני שאני יורד, הוא מסתובב אלי, ומבטיח לי שאם תהיה מלחמה, ארה״ב תגבה את ישראל באופן מלא.
לא הבנתי למה, אבל אחרי שירדתי השארתי לו טיפ של 20 דולר. יותר מעלות הנסיעה.

בלילה, אחרי שכבר שכבתי לישון, נזכרתי בפריט נוסף שאני צריך להזמין מאמזון.
בודק בדרך את החדשות. רקטות על ישראל.
לא ממצמץ, אך מסיבה לא ברורה, מחליט לבדוק את רוטר, אחרי שנים שלא נכנסתי.

דיווחים מוזרים של השתלטות על יישובים.
טלגרם, ערוצי ארכיון.
טוויטר, מקבל סרטי סנאף.
מבין שהתרחיש הגרוע ביותר, שהחשש התאורטי ממשהו דומה לו עודד אותנו לצאת לטייל ולא למהר לחזור, קורה.

מחביא למיכל את הטלפון.
בבוקר, אחרי שהייתי 7 שעות על טלגרם, היא מבינה שמשהו לא תקין.
לוקח אותה לצד ומודיע.