אחרי תקופה ארוכה ללא תזוזה: שיקאגו.

אומרים שהפשע חוגג כאן כבר 100 שנים. 
אמנם לא נתקלנו בבעיות כלשהן, מלבד קור קיצוני,
אך קשר לומר שלמקום אין את האווירה שמצדיקה את המוניטין.

ביקור בתחנת דלק?
זמן לברכת הגומל, על הזכות להישאר בחיים.

כישראלי מצוי, שיקאגו וג׳ורדן חד הם במוחי. 
ולכן, לא הייתה זו שערורייה שמצאתי את עצמי באצטדיון הבולס,
שם חוויתי באופן בלתי אמצעי את מכונת הבידור-כסף המשומנת בעולם.

ומשם, קל היה לתהות על קנקנה של האובססיה האמריקאית לספורט.

מצד אחד, התגלמות בשר ודם לערך התחרותיות, ההישגיות והאינדיוידואליזם,
באצטלה של רוח הקבוצתיות.
ומצד שני, פלטפורמה עסקית וסטנדרט להדפסת כספים בקצב חסר תקדים.

הבולס נתנו משחק עלוב והפסידו לפייסרס.
אך מעבר לכך, בהפסקה נאלצתי לצפות בזקן מטפס על סולם,
מונח על קיר של כיסאות, ולא נופל.

למעשה, לא הייתה שנייה אחת בה הקהל באצטדיון לא נתון היה תחת השפעה של פרסומת או שעשועון כלשהו.
זה נראה היה כמו פורמט שעובד כבר עשרות שנים, שהצופים מרחוק נחשפים רק לקצה הקרחון שלו.

ובסוף, כולם יוצאים מרוצים.
לא נראה שלמישהו היה איכפת מי ניצח ומי הפסיד.
הרי רק עצם ההשתתפות היא כשלעצמה כבר הניצחון,
או שמא, ההפסד.

והעיקר — זכינו לבלות עם הסניף האמריקאי של משפחת שבבו.