ליל שבת, אמצע הלילה.
משהו מוזר מבצבץ בחלון.
נראה כמו שלג, אך קשה לדעת.
נחכה לילדים.

בוקר. צרחות.
הם בחוץ, אוכלים שלג.

אחרי שעה כולנו כבר גולשים על שלג בפעם הראשונה בחיים.

שבועיים אחרי, שמועות על סופת שלגים.
מעמיסים מוצרי מזון, אוטמים חלונות.

בערב זה מתחיל.

בבוקר מבינים שאנחנו קבורים תחת שלג — אין יוצא ואין נכנס.
אווירה של יום הדין. 
למזלנו, החימום עובד,
ואנחנו עמוסים במזון מכל הכיוונים.

למחרת התחילו לפנות את הכבישים המרכזיים.
וגיליתי את מלאכת חובת פינוי השלג,
שמוטלת על כל אזרח נאמן לדגל,
והחליפה לכמה ימים את חדר הכושר,
שלא ניתן היה להגיע אליו בכל מקרה.

ואז הגיע משלוח כפול של שלג,
שאיפס את הישגי הפינוי הקודמים שלי,
ואילץ אותי לצאת שוב לעבודות יומיות.

צהריים בחוץ, שמים בהירים.
מינוס 28.
בקבוק מים קופא אחרי מספר דקות.
אצבעות ללא כפפות אחרי מספר שניות.

ואז נופל האסימון — אפשר למות מזה.
אם צינור הגז נסדק, קופא, או סתם מפסיק לעבוד,
אפשר בקלות לדמיין תרחיש של מאבק על היכולת להמשיך לחיות.
ומי שלא מסוגל לפנות שלג בכוחות עצמו,
יכול לאבד את הקשר שלו לציויליזציה.

ובכל זאת, יש כאן את הציוד והנסיון כדי להתמודד עם העניין.
בימים הקרובים הכבישים פונו, וניתן היה לחזור לנסוע,
ולראות שהעיירה נראית כמו אחרי תאונה לבנה.

הכל ממשיך ומתפקד כרגיל,
רק שמשתדלים לא להיות בחוץ שנייה אחת יותר ממה שנחוץ.
זה כואב.