לעזוב מקום שטוב לך בו, זה מעשה שגובל בטירוף.

ועם זאת, זה מה שאנחנו יודעים לעשות מתוך אינסטינקט,
כמו חיות מרעה,
שמבינות מתי הגיע הזמן להמשיך הלאה.

גם אם העניין כרוך באי נוחות, חוסר ודאות, וסיכון.

הורים לילדים קטנים אמורים לחתור לנוחות בכל מחיר,
כחלק ממלחמת ההישרדות והשפיות.
למזלנו, אנחנו במצב בו אנחנו יכולים לוותר עליה קצת.

יתכן שנפלנו לסנוביזם בו אין מקום שנסכים להתפשר עליו,
כי תמיד יש עוד מקום אחר.

כמובן שגם זה ינחת, אך לא כעת.
כעת, מחליטים לא להחליט, ולהישאר ללא תוכנית ארוכת טווח.
מתוך ההבנה, שאין באמת תוכניות ארוכות טווח.

זכינו לחוות ולהכיר תרבות אחרת,
שקרובה וקשורה אלינו מספיק,
כדי שנוכל להיטמע בה באופן מהיר ואפקטיבי.

עם זאת, אין לנו מספיק זיקה טבעית למקום,
אנחנו לא בסטטוס של פליטים שנלחמים על חייהם,
מעבר למקום לא ישפר את מצבנו הכלכלי,
וכמו כן לא חווינו בו הארה רוחנית-מטאפיזית.

ולכן, עלינו להתכונן לעזיבה,
בהתאם לתוכנית המקורית.

בדיעבד, לקחנו סיכון לא קטן כשהגענו לכאן,
חתומים לשנת הלימודים, לפני שראינו את המקום.
הבסיס ללקיחת הסיכון?
תחושת בטן; שכן לא קיים בסיס אחר.

כשהסיכויים לטובתך,
תיזום סיכונים.
כשהחיים לטובתך,
תנשום את זה פנימה.

החום והאור חוזרים.
הגוף מתעורר מתרדמת.

לפתע, האנרגיה נמצאת בשפע.
וסוף סוף, אפשר ליהנות מהיופי שיש למקום להציע.

בישראל החורף ירוק, והאביב צהוב.
כאן החורף אפור-לבן, והאביב ירוק.

ובהתאם, הסיפורים העממיים.