הכל עבד כמו שעון שוויצרי.

האוטו מוכן, ואנחנו מוכנים לתזוזה.

ועכשיו, לפרידה האחרונה בהחלט.
ראשית, סימולציה של הכניסה הראשונית.

הדלת במרתף פתוחה. פורצים פנימה.
סורקים את הבית. 4 קומות עד לעליית הגג.
הילדים באקסטזה. ההורים בהלם.
בסופו של דבר, מקום ראנדומלי באמריקה.

ההתלהבות מהבית, הלא מרוהט.
החשש מזה שאנחנו לא מכירים אף אחד.
אנחת הרווחה שיש לנו מקום קבע.
חלוקת שלל החדרים.

כל זאת היה אתמול,
ונדמה שחלפה לה שנה.
מרגעי חלום גדול,
נשארה רק מנגינה.

ביי בית

הלאה, נכנסים לרכב.
מתחילים בתנועה.

ביי לרחובות שאהבנו ללכת בהם.
לבית הספר. למכולת. לפארקים. לבתים של החברים. לחדר כושר.
למסעדות האהובות (האנגרי קאמל ואלפאסו).
דוד: לאווזים הקנדיים. לעכברים. לאיילות.
מיכל: לאלדי.

להתראות פיירפילד, שלום כביש מהיר לשיקאגו.

הילדים ואמא לוקחים טיסה ללוס אנג׳לס.
אבא יעשה את זה ברכב, כדי שימשיך להיות לנו רכב.

קשה להגיד שזה היה לא צפוי, אבל זה אכן היה.

הגענו לכאן רק ל-8 חודשים.
אך נשמנו וחיינו את המקום.
בנינו כאן חיים, למרות שידענו מראש שזה זמני.
וכעת, מגיע החשבון: פרידה כואבת.

עוד רילוקיישן בזעיר אנפין.
חברים ואנשים יקרים רבים,
זכרונות,
ועוד מקום שישאר בלב.

יש להוציא את כל השטויות שהכנסנו לבית בחזרה אל המקום הטבעי שלהם: חנויות הצדקה.
יש לחזור לחשוב על יעילות, מסעות, ושוב יעילות.
בקרוב ניסע לחודשיים במחנה קיץ בהרים מזרחית ללוס אנג׳לס.
לא ברור למה לצפות. יש להגיע מוכנים לכל תרחיש.
מעבר דירה זה יהיה הקל ביותר בחיינו, כתוצאה מתהליך תכנון אפקטיבי שאותו ניישם.
נצא מכאן עם 2.5 מזוודות, ו-5 תיקי גב, כל אחד לפי יכולתו.
שיהיה לנו בהצלחה.