יפן היא חברה סגורה. ובעבר זה היה הרמטי.
כאשר הייתה מגיעה אונייה זרה כדי לנסות למכור סחורה, היו מבקשים ממנה לעזוב.
אם זה לא היה עוזר, הצבא היה יורה.
וכך שמרו היפנים על המסורת, התרבות, והערכים שלהם.

כל זה מסביר כיצד בבוקר הראשון שלנו בטוקיו, בשעה 8 בבוקר ותחת גל חום קיצוני, ראינו מנקה רחובות צעיר עושה עבודתו נאמנה, לבוש בחליפה.

חזרנו ליפן, כדי לעשות את מה שלא ניתן היה בביקור הקצר והלא מתוכנן הקודם.
טוקיו וקיוטו.
שוב משחקי וידאו וסושי נא נע על מסילה.
אך הפעם, גם מה שמעבר.

ואז, ביקור בסניף המקומי של טויוטה.
גם כאן, מדובר בחוויה טוטאלית.
קשה לדמיין השכרת רכב מדויקת ומהירה כ״כ, ובפרט כאשר לא היה במקום אף פרט דובר אנגלית.
הפוסט טראומה מהשכרות רכב כושלות בצרפת וארה״ב התפוגגה.

ומשם, יציאה לראשונה אל הטבע היפני, והכפרים.
מקום שנראה לא שונה מהכפרים הנידחים והשמורים ביותר בצפון הודו וטיבט, שקפאו בזמן לפני אלף שנה.
אך עם זאת, מכיל את כל מטעמי הקדמה היפנית.

וכך בפעם הראשונה מזה זמן רב, אנחנו נמצאים במקום שלא נראה דיסטופי,
בדרך לקריסה, מומצא, אכול קונפליקטים, ומסוכסך עם עצמו.
אלה כזה שמשתלב עם העולם,
ונראה שיכול להחזיק ציוויליזציה לעוד זמן רב.

גם כאן יש אזעקות, בוקר וערב, אך כדי להודיע לחקלאים לחזור הביתה למנוחה.
גם כאן יש בעיות, שמתבטאות בכך שאין כאן כמעט ילדים,
ולכן ניתן לקנות בית מסורתי בנוי היטב על חצי דונם בכפר, בכמה אלפי דולרים.

כן ,מסתבר שיש מקום בעולם בו בני אדם יכולים לחיות היטב, ועם זאת הנדל״ניזם וקדחת הרווח המהיר לא אומרים בו את המילה האחרונה. 

במחוז שבחרנו באופן רנדומלי, צפון מערב לקיוטו, יש כאלף תיירים בשנה.
נאמר שלא ראו כאן ישראלי מזה 10 שנים.

למקומיים אין ברירה, והם מציעים למכירה את הבתים הפנויים.
מבחינתם, אין הבדל בין ישראלי, סינגפורי או יפני שהגיע מאוסקה.
כולם חיצוניים, וכולם מוזמנים כל עוד הם מבטיחים להשתתף בוועדות הכפר והמטלות המשותפות (ניתן גם דרך מינוי נציג). 

בילינו כמה ימים מעניינים עם יפנים, בתוך סרט של ג׳יבלי.
הפערים בין הכפר והעיר קיצוניים,
אך הם מרתקים באותה מידה.

גם הפעם הבטחנו לחזור,
אך רק אם הילדים יתמידו בלימודי השפה.

ממחנה הקיץ קפצנו להרפתקאה נוספת של טיול מתגלגל,
שבועיים לאורך קליפורניה, משפחה וחברים.

זה לא נעים או נוח להתנחל 5 נפשות רעשניות בבתים של אנשים אדיבים,
להשלים לו״ז חברתי עמוס לעייפה,
והפעם גם ללא חופשה מעבודה.
אך זה כיף.

לוס אנג׳לס, סן פרנסיסקו-אוקלנד, ומה שביניהם.
גם כאן היה הגיוני לתקוע יתד ולהישאר.
אך לא הפעם.

הגיע הזמן להיפרד מדוד סם.
הגענו לכאן לפני 11 חודשים.
היה מוצלח יותר ממה שציפינו.
ועכשיו, ״לגור באמריקה״ זה לא רעיון, אלה חוויה.

ביצענו את הפרט האחרון בתוכנית:
להיפטר מהשברולט שקנינו באיווה,
ואם אפשר אז במחיר גבוהה מ-0.

וכך הצלחנו להגיע לסטטוס היעד שלנו:
חסרי בית, חסרי רכב, עם 2.5 מזוודות.

מוכנים לתזוזה מערבה.

משך השהות הנורמלי לילדים במקום הוא סשן אחד באורך שבועיים.
הקשוחים מגיעים לסשן הארוך, 3 שבועות.
אנחנו הגענו לחודשיים.
במסגרת התפקיד.

ביתן קטן בגודל 25 מטר עם מטבח בגודל של כיסא,
שבו אני גם אמור לעבוד, ולעשות פגישות עבודה בשעה 5:15 בבוקר,
שעה בה דובים עשויים להסתובב בחוץ.

נעשה ונשמע.

המקום נמצא בהרים שעתיים מזרחית ללוס אנג׳לס, בין העמק למדבר.
בתוך יער, מה שאפשר למצוא בקלות מפלט מבני אדם.

מזג האוויר המושלם לא הזיק,
ולמעשה בילינו את הקיץ כולו בלי צורך במזגן.

הילדים גילו את האהבה לכדורגל,
ריקודים ישראליים,
טיפוס על חבלים,
ותחרויות ספורט חסרות תכלית בסגנון אמריקאי צעקני-מטופש.

הם נחשפו ביתר שאת למכניזם האמריקאי-יהודי.
דגל ישאל מתנופף מעל למיטה של כל ילד, וברחבה המרכזית.

אך הישראלים כאן הם נטע זר.
רובם הגיעו מהמלחמה, ונמצאים בפוסט טראומה.

מדובר בתעשייה ישנה, שמחברת בין אמריקאים לאחיהם הרחוקים במזרח התיכון.
נראה שבלי החיבור הזה, שניהם יאבדו:
האמריקאים יתבוללו באופן סופי, לישראלים לא יהיה מקום נוח לברוח אליו,
ולישראל לא תהיה את התמיכה הנדרשת של מעצמה שהיא לא סין.

הילדים מצאו את המינון שלהם,
עם חלוקת זמן בין הבית וההמולה בחוץ.
ההורים הרוויחו סידור מקורי לקיץ.