משך השהות הנורמלי לילדים במקום הוא סשן אחד באורך שבועיים.
הקשוחים מגיעים לסשן הארוך, 3 שבועות.
אנחנו הגענו לחודשיים.
במסגרת התפקיד.

ביתן קטן בגודל 25 מטר עם מטבח בגודל של כיסא,
שבו אני גם אמור לעבוד, ולעשות פגישות עבודה בשעה 5:15 בבוקר,
שעה בה דובים עשויים להסתובב בחוץ.

נעשה ונשמע.

המקום נמצא בהרים שעתיים מזרחית ללוס אנג׳לס, בין העמק למדבר.
בתוך יער, מה שאפשר למצוא בקלות מפלט מבני אדם.

מזג האוויר המושלם לא הזיק,
ולמעשה בילינו את הקיץ כולו בלי צורך במזגן.

הילדים גילו את האהבה לכדורגל,
ריקודים ישראליים,
טיפוס על חבלים,
ותחרויות ספורט חסרות תכלית בסגנון אמריקאי צעקני-מטופש.

הם נחשפו ביתר שאת למכניזם האמריקאי-יהודי.
דגל ישאל מתנופף מעל למיטה של כל ילד, וברחבה המרכזית.

אך הישראלים כאן הם נטע זר.
רובם הגיעו מהמלחמה, ונמצאים בפוסט טראומה.

מדובר בתעשייה ישנה, שמחברת בין אמריקאים לאחיהם הרחוקים במזרח התיכון.
נראה שבלי החיבור הזה, שניהם יאבדו:
האמריקאים יתבוללו באופן סופי, לישראלים לא יהיה מקום נוח לברוח אליו,
ולישראל לא תהיה את התמיכה הנדרשת של מעצמה שהיא לא סין.

הילדים מצאו את המינון שלהם,
עם חלוקת זמן בין הבית וההמולה בחוץ.
ההורים הרוויחו סידור מקורי לקיץ.