שיט אל הגדה.
צעדים ראשונים, קלילים.
חוצים נהר.

״לבדוק עלוקות.״

ופתאום, בבת אחת:
יתושים חגים בטירוף, בוץ טובעני, עלוקות על הרגליים.
לא ניתן להתקדם עם סנדלים.
לא ניתן לעצור. היתושים.
מורידים את העלוקות בהליכה.
צמחים ארסיים, כורי עכביש.
ג׳וקים בצבע אדום-ירוק זוהר.
פסל של נחש.
שני עם נעל אחת וגרב ברגל השנייה.

להתקדם בכל מחיר.

לבסוף, העניין הושלם.
פוגשים את עצמנו שוב בנהר.
מלקקים פצעים.

לפתע, לחיים יש הרגשה חדשה.

היה קל לוותר על המסע הזה, ולהישאר לרבוץ בלואנג פראבנג.
5 שעות נסיעה בכבישים שבורים,
פלוס שעה בסירה,
זה לא עניין של מה בכך.

אך מדובר באחד המקומות היפים, הזולים והכיפיים בעולם.
אז יצאנו בהרכב חלקי.

הכפר לא השתנה הרבה, חוץ מהדרך הראשית שנסללה.
הילדים התערבבו עם הילידים, ונהנו לרוץ בחופשיות.
הצצה לחיי כפר פרימיטיביים של פעם,
מתובלים בסמארטפונים ומסיבות קריוקי מסביב לשעון.

נחיתה בלואנג פראבנג.
״וואו, זה יפה.״

45 דקות של מילוי טפסים,
בנוסף לשעה וחצי של הטפסים על המטוס.
קומוניזם מגיע עם טופסולוגיה.

יוצאים אחרונים מהשדה.
בחוץ מחכה הטוקטוק שאומר ברוך הבא למדינת עולם 3,
תתחילו להתרגל ותגידו תודה.

הדברים החשובים נשארו: האוויר, השקט, הריח.
הקיפ התדרדר מ-10,000 לדולר, ל-22,000.

בית חב״ד עבר דירה,
אך עדיין מלא בצעירים שמחפשים מפלט זמני מהמפלט הזמני.

באחד הערבים לקחתי טוקטוק לנסיעה של כמה דקות לחדר כושר בצד השני של העיר.
מסתבר שזה היה בפינה אפלה ברובע שמיועד לתיירים הסינים.
האיזור היה מפחיד ונטוש. לא הייתי בטוח שאצליח לחזור משם.
וחדר הכושר עצמו היה שבור מהיסוד.

סיכמתי עם הנהג שיבוא לאסוף אותי משם בעוד שעה.
אחרי חצי שעה של אימון הבחנתי שבחוץ עומד טוקטוק, עם נהג מנמנם על ערסל.
חשבתי שזו יכולה להיות אופציה טובה, אם הנהג שלי יבריז.
ובסיום האימון, נותר הטוקטוק הזה לבדו בחוץ.

יצאתי אליו בלית ברירה, ומסתבר שזה היה הנהג שלי.
לא עלתה בדעתי האפשרות שהנהג פשוט ישאר שם, ויוותר על שעה של עבודה.
וחדר הכושר? מנוהל ע״י המשפחה חביבה, שהזמינה אותי לאכול איתם ארוחת ערב.

אז למדתי שעוד משהו חשוב לא השתנה בלאוס:
המקומיים נשארו רגועים ואדיבים,
והחיים בקצב אחר.

בבנגקוק, התנהג כבנגקוקאי.

בשלב מסויים, החום הקיצוני ביפן התחלף בטייפון בשם שנשן שהחל לדלוק אחרינו.
היפנים מתורגלים היטב באסונות טבע, אך קצב וכיוון התקדמות הטייפון הצליחו להפתיע גם אותם בכל יום.

כל זה התנקז ליום האחרון שלנו ביפן,
בו היינו אמורים לצאת בבוקר מאיזור הכפרי,
לחזור לקיוטו, להזדכות על הרכב,
לאסוף את המזוודות,
ולהתחיל מסע מסובך ועתיר רכבות,
כדי לתפוס בשעות הערב את המעבורת לקוריאה.

זה לא עבר חלק.
שמועות על רכבות מתבטלות התחלפו בשלטים אדומים על רכבות מבוטלות,
תורים ארוכים, ותיירים מבולבלים.

אך לא משהו שלא ניתן היה לתמרן סביבו בעזרת סבלנות וגוגל טרנסלייט.
למזלנו הטייפון המשיך להתעכב בדרכו לקיוטו,
ונע באותו יום במהירות של 10 קמ״ש בלבד.

וכך אחרי יום ארוך מצאנו את עצמנו לקראת שקיעה,
עייפים אך מרוצים,
על סיפון מעבורת לדרום דרום קוריאה.

לא ברור איך הגיע הרעיון המוזר הזה, מתישהו כשהיינו באיווה,
לנסוע לדרום קוריאה, במעבורת לילה.

כנראה שחשבתי שמישהו יאהב את זה.