בשלב מסויים, החום הקיצוני ביפן התחלף בטייפון בשם שנשן שהחל לדלוק אחרינו.
היפנים מתורגלים היטב באסונות טבע, אך קצב וכיוון התקדמות הטייפון הצליחו להפתיע גם אותם בכל יום.

כל זה התנקז ליום האחרון שלנו ביפן,
בו היינו אמורים לצאת בבוקר מאיזור הכפרי,
לחזור לקיוטו, להזדכות על הרכב,
לאסוף את המזוודות,
ולהתחיל מסע מסובך ועתיר רכבות,
כדי לתפוס בשעות הערב את המעבורת לקוריאה.

זה לא עבר חלק.
שמועות על רכבות מתבטלות התחלפו בשלטים אדומים על רכבות מבוטלות,
תורים ארוכים, ותיירים מבולבלים.

אך לא משהו שלא ניתן היה לתמרן סביבו בעזרת סבלנות וגוגל טרנסלייט.
למזלנו הטייפון המשיך להתעכב בדרכו לקיוטו,
ונע באותו יום במהירות של 10 קמ״ש בלבד.

וכך אחרי יום ארוך מצאנו את עצמנו לקראת שקיעה,
עייפים אך מרוצים,
על סיפון מעבורת לדרום דרום קוריאה.

לא ברור איך הגיע הרעיון המוזר הזה, מתישהו כשהיינו באיווה,
לנסוע לדרום קוריאה, במעבורת לילה.

כנראה שחשבתי שמישהו יאהב את זה.