נחיתה בלואנג פראבנג.
״וואו, זה יפה.״

45 דקות של מילוי טפסים,
בנוסף לשעה וחצי של הטפסים על המטוס.
קומוניזם מגיע עם טופסולוגיה.

יוצאים אחרונים מהשדה.
בחוץ מחכה הטוקטוק שאומר ברוך הבא למדינת עולם 3,
תתחילו להתרגל ותגידו תודה.

הדברים החשובים נשארו: האוויר, השקט, הריח.
הקיפ התדרדר מ-10,000 לדולר, ל-22,000.

בית חב״ד עבר דירה,
אך עדיין מלא בצעירים שמחפשים מפלט זמני מהמפלט הזמני.

באחד הערבים לקחתי טוקטוק לנסיעה של כמה דקות לחדר כושר בצד השני של העיר.
מסתבר שזה היה בפינה אפלה ברובע שמיועד לתיירים הסינים.
האיזור היה מפחיד ונטוש. לא הייתי בטוח שאצליח לחזור משם.
וחדר הכושר עצמו היה שבור מהיסוד.

סיכמתי עם הנהג שיבוא לאסוף אותי משם בעוד שעה.
אחרי חצי שעה של אימון הבחנתי שבחוץ עומד טוקטוק, עם נהג מנמנם על ערסל.
חשבתי שזו יכולה להיות אופציה טובה, אם הנהג שלי יבריז.
ובסיום האימון, נותר הטוקטוק הזה לבדו בחוץ.

יצאתי אליו בלית ברירה, ומסתבר שזה היה הנהג שלי.
לא עלתה בדעתי האפשרות שהנהג פשוט ישאר שם, ויוותר על שעה של עבודה.
וחדר הכושר? מנוהל ע״י המשפחה חביבה, שהזמינה אותי לאכול איתם ארוחת ערב.

אז למדתי שעוד משהו חשוב לא השתנה בלאוס:
המקומיים נשארו רגועים ואדיבים,
והחיים בקצב אחר.