להודו טוב להגיע בסוף הטיול.
מחד, כל מקום אחר לאחר מכן יהיה משעמם.
מאידך, הבלאגן והלכלוך יכולים לאתגר גם את אחרון הסאחים, אז כדאי לצבור קצת קילומטראז׳ לפני שמגיעים.

אם יש משהו שלא איחלתי לעצמי, זה לנהוג בהודו.
אך לאחר שהבנו שזה יהיה הפיתרון הטוב ביותר, החלטנו להשכיר רכב.
ואכן הוא הגיע אלינו מיד עם הגעתנו לקנקונה,
ללא טופסולוגיה, וללא דלק.
וכך יצאתי בחשש לסיבוב הראשון, עם מוריה, במטרה לחפש דלק ומזון.

טעות קלה בניווט, ונכנסנו למקום ידוע לשמצה בשם צ׳אודי,
שבו מתקיים כל הטירוף שניתן לצפות מעיירה הודית קטנה.
אם לא הייתי קולט בזווית העין כמה מערביים לא קשורים, לא הייתי משאר שיש תשתית תיירותית במקום כזה.
למעשה, ריחמתי על המערביים המעטים שראיתי, שנראו כאילו הגיעו לכאן בטעות, כמוני.

בלית ברירה אני ומוריה חנינו ויצאנו לחפש אוכל.
צעדים ראשונים; ״ככה זה בהודו, ומתרגלים לזה.״
באקט נואש נכנסנו לדאבה בסטנדרט הנמוך ביותר.
ומשם הלאה, כל מה שהצלחנו להשיג היה כמה סמוסות עטופות נייר עיתון, וקלמנטינות.

כישלון יחסי, אך העיקר שהצלחנו לחזור לחוף מבטחים.
כדי לצאת שוב החוצה, נצטרך לאגור אומץ.
ובינתיים, נותר רק לקוות שלא הבאנו על עצמנו מחלה אקזוטית כלשהי.

ימים אחרונים בבנגקוק.
הגיע הזמן להיפרד, לסיים את הפרק,
ולהמשיך הלאה שוב אל הלא נודע.

עומדים בתור לצ׳ק אין. ״ככה הודים נראים.״
דוד: ״חומים מאוד. חם שם.״
הבעות פנים מורכבות, דרמטיות.
תנועת הראש.
אנחנו נכנסים למימד אחר.

קונקשן בהיידרברד.
רכב שירות לנכים שועט לעברינו ואומר לנו לעלות.
מצפצף את דרכו לבידוק הביטחוני.
מבקש תמונה עם דוד, ומתעקש לרדת ולהכניס אותנו לראש התור.
מחכה בחוץ כדי לנופף לשלום.
דוד: ״עשיתי חבר. ככה זה.״

מביעים עניין. שאלות מוזרות ורבות.
חייבים להידחף כדי לעמוד בקצב שלהם.

נוחתים בגואה.
הכספומט לא עובד. בחוץ הזוי.

לילה אחד ליד שדה התעופה, במקום שנראה כמו מתוך קליפ של פרודיג׳י, כיאה לסטנדרטים המקומיים.
ארוחת הבוקר בלתי אכילה.
ואז הגיעה הבשורה הטובה: המונית שהזמנו כבר יצאה, ובקרוב היא תגיע לחלץ אותנו מכאן.