ימים אחרונים בבנגקוק.
הגיע הזמן להיפרד, לסיים את הפרק,
ולהמשיך הלאה שוב אל הלא נודע.

עומדים בתור לצ׳ק אין. ״ככה הודים נראים.״
דוד: ״חומים מאוד. חם שם.״
הבעות פנים מורכבות, דרמטיות.
תנועת הראש.
אנחנו נכנסים למימד אחר.

קונקשן בהיידרברד.
רכב שירות לנכים שועט לעברינו ואומר לנו לעלות.
מצפצף את דרכו לבידוק הביטחוני.
מבקש תמונה עם דוד, ומתעקש לרדת ולהכניס אותנו לראש התור.
מחכה בחוץ כדי לנופף לשלום.
דוד: ״עשיתי חבר. ככה זה.״

מביעים עניין. שאלות מוזרות ורבות.
חייבים להידחף כדי לעמוד בקצב שלהם.

נוחתים בגואה.
הכספומט לא עובד. בחוץ הזוי.

לילה אחד ליד שדה התעופה, במקום שנראה כמו מתוך קליפ של פרודיג׳י, כיאה לסטנדרטים המקומיים.
ארוחת הבוקר בלתי אכילה.
ואז הגיעה הבשורה הטובה: המונית שהזמנו כבר יצאה, ובקרוב היא תגיע לחלץ אותנו מכאן.