מסע שהתחיל עם כרטיס טיסה לכיוון אחד מגיע לתפנית מעגלית.
לפעמים הצעד אחורה הוא הוא הצעד קדימה.
יצאנו עם מוריה בת 9, שני 6.5, דוד 4.
אנחנו עכשיו עם מוריה בת 11.5, שני 9, דוד 6.5.
ומכיוון שזה לא היה טיול הגירה, זה כשלעצמו מספיק כדי שהיעד הבא יהיה המזרח התיכון.
ביקרנו ב-16 מדינות, והילדים למדו בבתי ספר בארה״ב, הודו, ודרום אפריקה.
לאור הדיווח, תמיד שאלו ״מה המקום הכי אהבתם?״, ומיד הייתי מגיב שזו שאלה גרועה.
אהבנו את המגוון, ואת הדבר הכי מפחיד: להגיע למקום חדש.
ועם זאת, להיות נווד תלוש זו קללה, ולא בכדי.
כמו כל דבר בחיים, העניין האמיתי מגיע עם הריבית-דריבית, וככל שנשארים ומתעמקים במקום, כך הוא הופך למשמעותי יותר.
עד שהדיבידנדים מתייבשים, ויש עניין במסע כיבוש חדש.
ימים יגידו מה תהיה ההשפעה של הטיול הזה על נפשם של הילדים.
אך אין ספק שמדובר כעת בגזע אחר של בני אדם.
על ההורים ההשפעה פחות דרמטית, אך גם היא שם.
למשל, בחוסר היכולת להירדם בלילה ללא מזוודה תקנית ותיק יד ארוז בהישג יד.
הכיף הוא זמני אך השריטה היא נצחית.
Shababoz 