היה קל לוותר על המסע הזה, ולהישאר לרבוץ בלואנג פראבנג.
5 שעות נסיעה בכבישים שבורים,
פלוס שעה בסירה,
זה לא עניין של מה בכך.

אך מדובר באחד המקומות היפים, הזולים והכיפיים בעולם.
אז יצאנו בהרכב חלקי.

הכפר לא השתנה הרבה, חוץ מהדרך הראשית שנסללה.
הילדים התערבבו עם הילידים, ונהנו לרוץ בחופשיות.
הצצה לחיי כפר פרימיטיביים של פעם,
מתובלים בסמארטפונים ומסיבות קריוקי מסביב לשעון.

נחיתה בלואנג פראבנג.
״וואו, זה יפה.״

45 דקות של מילוי טפסים,
בנוסף לשעה וחצי של הטפסים על המטוס.
קומוניזם מגיע עם טופסולוגיה.

יוצאים אחרונים מהשדה.
בחוץ מחכה הטוקטוק שאומר ברוך הבא למדינת עולם 3,
תתחילו להתרגל ותגידו תודה.

הדברים החשובים נשארו: האוויר, השקט, הריח.
הקיפ התדרדר מ-10,000 לדולר, ל-22,000.

בית חב״ד עבר דירה,
אך עדיין מלא בצעירים שמחפשים מפלט זמני מהמפלט הזמני.

באחד הערבים לקחתי טוקטוק לנסיעה של כמה דקות לחדר כושר בצד השני של העיר.
מסתבר שזה היה בפינה אפלה ברובע שמיועד לתיירים הסינים.
האיזור היה מפחיד ונטוש. לא הייתי בטוח שאצליח לחזור משם.
וחדר הכושר עצמו היה שבור מהיסוד.

סיכמתי עם הנהג שיבוא לאסוף אותי משם בעוד שעה.
אחרי חצי שעה של אימון הבחנתי שבחוץ עומד טוקטוק, עם נהג מנמנם על ערסל.
חשבתי שזו יכולה להיות אופציה טובה, אם הנהג שלי יבריז.
ובסיום האימון, נותר הטוקטוק הזה לבדו בחוץ.

יצאתי אליו בלית ברירה, ומסתבר שזה היה הנהג שלי.
לא עלתה בדעתי האפשרות שהנהג פשוט ישאר שם, ויוותר על שעה של עבודה.
וחדר הכושר? מנוהל ע״י המשפחה חביבה, שהזמינה אותי לאכול איתם ארוחת ערב.

אז למדתי שעוד משהו חשוב לא השתנה בלאוס:
המקומיים נשארו רגועים ואדיבים,
והחיים בקצב אחר.

בבנגקוק, התנהג כבנגקוקאי.

בשלב מסויים, החום הקיצוני ביפן התחלף בטייפון בשם שנשן שהחל לדלוק אחרינו.
היפנים מתורגלים היטב באסונות טבע, אך קצב וכיוון התקדמות הטייפון הצליחו להפתיע גם אותם בכל יום.

כל זה התנקז ליום האחרון שלנו ביפן,
בו היינו אמורים לצאת בבוקר מאיזור הכפרי,
לחזור לקיוטו, להזדכות על הרכב,
לאסוף את המזוודות,
ולהתחיל מסע מסובך ועתיר רכבות,
כדי לתפוס בשעות הערב את המעבורת לקוריאה.

זה לא עבר חלק.
שמועות על רכבות מתבטלות התחלפו בשלטים אדומים על רכבות מבוטלות,
תורים ארוכים, ותיירים מבולבלים.

אך לא משהו שלא ניתן היה לתמרן סביבו בעזרת סבלנות וגוגל טרנסלייט.
למזלנו הטייפון המשיך להתעכב בדרכו לקיוטו,
ונע באותו יום במהירות של 10 קמ״ש בלבד.

וכך אחרי יום ארוך מצאנו את עצמנו לקראת שקיעה,
עייפים אך מרוצים,
על סיפון מעבורת לדרום דרום קוריאה.

לא ברור איך הגיע הרעיון המוזר הזה, מתישהו כשהיינו באיווה,
לנסוע לדרום קוריאה, במעבורת לילה.

כנראה שחשבתי שמישהו יאהב את זה.

יפן היא חברה סגורה. ובעבר זה היה הרמטי.
כאשר הייתה מגיעה אונייה זרה כדי לנסות למכור סחורה, היו מבקשים ממנה לעזוב.
אם זה לא היה עוזר, הצבא היה יורה.
וכך שמרו היפנים על המסורת, התרבות, והערכים שלהם.

כל זה מסביר כיצד בבוקר הראשון שלנו בטוקיו, בשעה 8 בבוקר ותחת גל חום קיצוני, ראינו מנקה רחובות צעיר עושה עבודתו נאמנה, לבוש בחליפה.

חזרנו ליפן, כדי לעשות את מה שלא ניתן היה בביקור הקצר והלא מתוכנן הקודם.
טוקיו וקיוטו.
שוב משחקי וידאו וסושי נא נע על מסילה.
אך הפעם, גם מה שמעבר.

ואז, ביקור בסניף המקומי של טויוטה.
גם כאן, מדובר בחוויה טוטאלית.
קשה לדמיין השכרת רכב מדויקת ומהירה כ״כ, ובפרט כאשר לא היה במקום אף פרט דובר אנגלית.
הפוסט טראומה מהשכרות רכב כושלות בצרפת וארה״ב התפוגגה.

ומשם, יציאה לראשונה אל הטבע היפני, והכפרים.
מקום שנראה לא שונה מהכפרים הנידחים והשמורים ביותר בצפון הודו וטיבט, שקפאו בזמן לפני אלף שנה.
אך עם זאת, מכיל את כל מטעמי הקדמה היפנית.

וכך בפעם הראשונה מזה זמן רב, אנחנו נמצאים במקום שלא נראה דיסטופי,
בדרך לקריסה, מומצא, אכול קונפליקטים, ומסוכסך עם עצמו.
אלה כזה שמשתלב עם העולם,
ונראה שיכול להחזיק ציוויליזציה לעוד זמן רב.

גם כאן יש אזעקות, בוקר וערב, אך כדי להודיע לחקלאים לחזור הביתה למנוחה.
גם כאן יש בעיות, שמתבטאות בכך שאין כאן כמעט ילדים,
ולכן ניתן לקנות בית מסורתי בנוי היטב על חצי דונם בכפר, בכמה אלפי דולרים.

כן ,מסתבר שיש מקום בעולם בו בני אדם יכולים לחיות היטב, ועם זאת הנדל״ניזם וקדחת הרווח המהיר לא אומרים בו את המילה האחרונה. 

במחוז שבחרנו באופן רנדומלי, צפון מערב לקיוטו, יש כאלף תיירים בשנה.
נאמר שלא ראו כאן ישראלי מזה 10 שנים.

למקומיים אין ברירה, והם מציעים למכירה את הבתים הפנויים.
מבחינתם, אין הבדל בין ישראלי, סינגפורי או יפני שהגיע מאוסקה.
כולם חיצוניים, וכולם מוזמנים כל עוד הם מבטיחים להשתתף בוועדות הכפר והמטלות המשותפות (ניתן גם דרך מינוי נציג). 

בילינו כמה ימים מעניינים עם יפנים, בתוך סרט של ג׳יבלי.
הפערים בין הכפר והעיר קיצוניים,
אך הם מרתקים באותה מידה.

גם הפעם הבטחנו לחזור,
אך רק אם הילדים יתמידו בלימודי השפה.

ממחנה הקיץ קפצנו להרפתקאה נוספת של טיול מתגלגל,
שבועיים לאורך קליפורניה, משפחה וחברים.

זה לא נעים או נוח להתנחל 5 נפשות רעשניות בבתים של אנשים אדיבים,
להשלים לו״ז חברתי עמוס לעייפה,
והפעם גם ללא חופשה מעבודה.
אך זה כיף.

לוס אנג׳לס, סן פרנסיסקו-אוקלנד, ומה שביניהם.
גם כאן היה הגיוני לתקוע יתד ולהישאר.
אך לא הפעם.

הגיע הזמן להיפרד מדוד סם.
הגענו לכאן לפני 11 חודשים.
היה מוצלח יותר ממה שציפינו.
ועכשיו, ״לגור באמריקה״ זה לא רעיון, אלה חוויה.

ביצענו את הפרט האחרון בתוכנית:
להיפטר מהשברולט שקנינו באיווה,
ואם אפשר אז במחיר גבוהה מ-0.

וכך הצלחנו להגיע לסטטוס היעד שלנו:
חסרי בית, חסרי רכב, עם 2.5 מזוודות.

מוכנים לתזוזה מערבה.

משך השהות הנורמלי לילדים במקום הוא סשן אחד באורך שבועיים.
הקשוחים מגיעים לסשן הארוך, 3 שבועות.
אנחנו הגענו לחודשיים.
במסגרת התפקיד.

ביתן קטן בגודל 25 מטר עם מטבח בגודל של כיסא,
שבו אני גם אמור לעבוד, ולעשות פגישות עבודה בשעה 5:15 בבוקר,
שעה בה דובים עשויים להסתובב בחוץ.

נעשה ונשמע.

המקום נמצא בהרים שעתיים מזרחית ללוס אנג׳לס, בין העמק למדבר.
בתוך יער, מה שאפשר למצוא בקלות מפלט מבני אדם.

מזג האוויר המושלם לא הזיק,
ולמעשה בילינו את הקיץ כולו בלי צורך במזגן.

הילדים גילו את האהבה לכדורגל,
ריקודים ישראליים,
טיפוס על חבלים,
ותחרויות ספורט חסרות תכלית בסגנון אמריקאי צעקני-מטופש.

הם נחשפו ביתר שאת למכניזם האמריקאי-יהודי.
דגל ישאל מתנופף מעל למיטה של כל ילד, וברחבה המרכזית.

אך הישראלים כאן הם נטע זר.
רובם הגיעו מהמלחמה, ונמצאים בפוסט טראומה.

מדובר בתעשייה ישנה, שמחברת בין אמריקאים לאחיהם הרחוקים במזרח התיכון.
נראה שבלי החיבור הזה, שניהם יאבדו:
האמריקאים יתבוללו באופן סופי, לישראלים לא יהיה מקום נוח לברוח אליו,
ולישראל לא תהיה את התמיכה הנדרשת של מעצמה שהיא לא סין.

הילדים מצאו את המינון שלהם,
עם חלוקת זמן בין הבית וההמולה בחוץ.
ההורים הרוויחו סידור מקורי לקיץ.

הכל עבד כמו שעון שוויצרי.

האוטו מוכן, ואנחנו מוכנים לתזוזה.

ועכשיו, לפרידה האחרונה בהחלט.
ראשית, סימולציה של הכניסה הראשונית.

הדלת במרתף פתוחה. פורצים פנימה.
סורקים את הבית. 4 קומות עד לעליית הגג.
הילדים באקסטזה. ההורים בהלם.
בסופו של דבר, מקום ראנדומלי באמריקה.

ההתלהבות מהבית, הלא מרוהט.
החשש מזה שאנחנו לא מכירים אף אחד.
אנחת הרווחה שיש לנו מקום קבע.
חלוקת שלל החדרים.

כל זאת היה אתמול,
ונדמה שחלפה לה שנה.
מרגעי חלום גדול,
נשארה רק מנגינה.

ביי בית

הלאה, נכנסים לרכב.
מתחילים בתנועה.

ביי לרחובות שאהבנו ללכת בהם.
לבית הספר. למכולת. לפארקים. לבתים של החברים. לחדר כושר.
למסעדות האהובות (האנגרי קאמל ואלפאסו).
דוד: לאווזים הקנדיים. לעכברים. לאיילות.
מיכל: לאלדי.

להתראות פיירפילד, שלום כביש מהיר לשיקאגו.

הילדים ואמא לוקחים טיסה ללוס אנג׳לס.
אבא יעשה את זה ברכב, כדי שימשיך להיות לנו רכב.

קשה להגיד שזה היה לא צפוי, אבל זה אכן היה.

הגענו לכאן רק ל-8 חודשים.
אך נשמנו וחיינו את המקום.
בנינו כאן חיים, למרות שידענו מראש שזה זמני.
וכעת, מגיע החשבון: פרידה כואבת.

עוד רילוקיישן בזעיר אנפין.
חברים ואנשים יקרים רבים,
זכרונות,
ועוד מקום שישאר בלב.

יש להוציא את כל השטויות שהכנסנו לבית בחזרה אל המקום הטבעי שלהם: חנויות הצדקה.
יש לחזור לחשוב על יעילות, מסעות, ושוב יעילות.
בקרוב ניסע לחודשיים במחנה קיץ בהרים מזרחית ללוס אנג׳לס.
לא ברור למה לצפות. יש להגיע מוכנים לכל תרחיש.
מעבר דירה זה יהיה הקל ביותר בחיינו, כתוצאה מתהליך תכנון אפקטיבי שאותו ניישם.
נצא מכאן עם 2.5 מזוודות, ו-5 תיקי גב, כל אחד לפי יכולתו.
שיהיה לנו בהצלחה.

לעזוב מקום שטוב לך בו, זה מעשה שגובל בטירוף.

ועם זאת, זה מה שאנחנו יודעים לעשות מתוך אינסטינקט,
כמו חיות מרעה,
שמבינות מתי הגיע הזמן להמשיך הלאה.

גם אם העניין כרוך באי נוחות, חוסר ודאות, וסיכון.

הורים לילדים קטנים אמורים לחתור לנוחות בכל מחיר,
כחלק ממלחמת ההישרדות והשפיות.
למזלנו, אנחנו במצב בו אנחנו יכולים לוותר עליה קצת.

יתכן שנפלנו לסנוביזם בו אין מקום שנסכים להתפשר עליו,
כי תמיד יש עוד מקום אחר.

כמובן שגם זה ינחת, אך לא כעת.
כעת, מחליטים לא להחליט, ולהישאר ללא תוכנית ארוכת טווח.
מתוך ההבנה, שאין באמת תוכניות ארוכות טווח.

זכינו לחוות ולהכיר תרבות אחרת,
שקרובה וקשורה אלינו מספיק,
כדי שנוכל להיטמע בה באופן מהיר ואפקטיבי.

עם זאת, אין לנו מספיק זיקה טבעית למקום,
אנחנו לא בסטטוס של פליטים שנלחמים על חייהם,
מעבר למקום לא ישפר את מצבנו הכלכלי,
וכמו כן לא חווינו בו הארה רוחנית-מטאפיזית.

ולכן, עלינו להתכונן לעזיבה,
בהתאם לתוכנית המקורית.

בדיעבד, לקחנו סיכון לא קטן כשהגענו לכאן,
חתומים לשנת הלימודים, לפני שראינו את המקום.
הבסיס ללקיחת הסיכון?
תחושת בטן; שכן לא קיים בסיס אחר.

כשהסיכויים לטובתך,
תיזום סיכונים.
כשהחיים לטובתך,
תנשום את זה פנימה.

החום והאור חוזרים.
הגוף מתעורר מתרדמת.

לפתע, האנרגיה נמצאת בשפע.
וסוף סוף, אפשר ליהנות מהיופי שיש למקום להציע.

בישראל החורף ירוק, והאביב צהוב.
כאן החורף אפור-לבן, והאביב ירוק.

ובהתאם, הסיפורים העממיים.