כמתנת פרידה מהחורף הארוך בחיינו: נפילה שלי למשכב.
לאחר מספר ימים של דשדוש, זה היה סופי: חום, שפעת, או מה שזה לא יהיה.

הנפילה וההיצמדות למזרון מרעננים.
ללא הסחות דעת, מהר מאוד הבנתי שכל מה שעובר לי בראש, פשוט לא מעניין.
ובמקום לשקוע במרה, קראתי כרך שלם של שר הטבעות,
דבר שחלמתי לעשות שוב במשך שנים.

לבסוף נגמלתי וקמתי, באמצעות התשוקה לאשכולית אדומה.

כל זה הזכיר לי שגם להיות חולה עם חום יכול להיות כיף,
אם מתמסרים לעניין.

ג׳ורדן פיטרסון הגיע לאיווה.
לא היה לי הסבר טוב מדוע לקנות כרטיס להופעה-הרצאה כזו.
ועם זאת, זו הייתה הזדמנות לטיול עם מוריה.

הקהל התחיל להגיע בהמוניו ולהתיישב במקום יותר משעה לפני שעת המופע.
לבסוף האולם התמלא עד אפס מקום,
והאיש עלה לבמה והתחיל לדבר.

מונולוג שנמשך שעתיים, פלוס שאלות-תשובות.
הנושא: כוחם האפלטוני של האבסטרקטיות, קין והבל, הקרבת קורבנות.

אין ספק, הקהל הגיע בקונטקסט של מלחמת תרבות.
כן, הם היו צמאים לעקיצות, אך הוא סיפק מעט מאוד מהסחורה הזו.

ועם זאת, הוא הצליח לרתק אלפי אמריקאים לכיסא,
ולגרום להם להקשיב לו בשקיקה מדבר במשך שעות,
על נושאים איזוטריים, על סף האוקולט,
כחלק ממסע ממסע קידום מכירות לספר חדש שלו.

זה היה חידוש מרענן מעולמות תוכן אחרים,
בהם נהוג להתייחס לצרכנים כעדר של טיפשים,
ובכך להפוך אותם לכאלה.

או מעולמות הדת בימינו,
שעברו רדוקציה לכתות בעלות אוריינטציה פוליטית שמאוגדות סביב הזיות משותפות,
תוך כדי איבוד יכולתם לתקשר באופן לא מקיאוולי עם הסביבה.

מסתבר שאפשר לתקשר באופן אפקטיבי ורלוונטי עד רמת המיינסטרים,
מבלי לרדת לרמת המיינסטרים.

לחיי האריסטוקרטיה, והצרכנות המעודנת

ליל שבת, אמצע הלילה.
משהו מוזר מבצבץ בחלון.
נראה כמו שלג, אך קשה לדעת.
נחכה לילדים.

בוקר. צרחות.
הם בחוץ, אוכלים שלג.

אחרי שעה כולנו כבר גולשים על שלג בפעם הראשונה בחיים.

שבועיים אחרי, שמועות על סופת שלגים.
מעמיסים מוצרי מזון, אוטמים חלונות.

בערב זה מתחיל.

בבוקר מבינים שאנחנו קבורים תחת שלג — אין יוצא ואין נכנס.
אווירה של יום הדין. 
למזלנו, החימום עובד,
ואנחנו עמוסים במזון מכל הכיוונים.

למחרת התחילו לפנות את הכבישים המרכזיים.
וגיליתי את מלאכת חובת פינוי השלג,
שמוטלת על כל אזרח נאמן לדגל,
והחליפה לכמה ימים את חדר הכושר,
שלא ניתן היה להגיע אליו בכל מקרה.

ואז הגיע משלוח כפול של שלג,
שאיפס את הישגי הפינוי הקודמים שלי,
ואילץ אותי לצאת שוב לעבודות יומיות.

צהריים בחוץ, שמים בהירים.
מינוס 28.
בקבוק מים קופא אחרי מספר דקות.
אצבעות ללא כפפות אחרי מספר שניות.

ואז נופל האסימון — אפשר למות מזה.
אם צינור הגז נסדק, קופא, או סתם מפסיק לעבוד,
אפשר בקלות לדמיין תרחיש של מאבק על היכולת להמשיך לחיות.
ומי שלא מסוגל לפנות שלג בכוחות עצמו,
יכול לאבד את הקשר שלו לציויליזציה.

ובכל זאת, יש כאן את הציוד והנסיון כדי להתמודד עם העניין.
בימים הקרובים הכבישים פונו, וניתן היה לחזור לנסוע,
ולראות שהעיירה נראית כמו אחרי תאונה לבנה.

הכל ממשיך ומתפקד כרגיל,
רק שמשתדלים לא להיות בחוץ שנייה אחת יותר ממה שנחוץ.
זה כואב.

אחרי תקופה ארוכה ללא תזוזה: שיקאגו.

אומרים שהפשע חוגג כאן כבר 100 שנים. 
אמנם לא נתקלנו בבעיות כלשהן, מלבד קור קיצוני,
אך קשר לומר שלמקום אין את האווירה שמצדיקה את המוניטין.

ביקור בתחנת דלק?
זמן לברכת הגומל, על הזכות להישאר בחיים.

כישראלי מצוי, שיקאגו וג׳ורדן חד הם במוחי. 
ולכן, לא הייתה זו שערורייה שמצאתי את עצמי באצטדיון הבולס,
שם חוויתי באופן בלתי אמצעי את מכונת הבידור-כסף המשומנת בעולם.

ומשם, קל היה לתהות על קנקנה של האובססיה האמריקאית לספורט.

מצד אחד, התגלמות בשר ודם לערך התחרותיות, ההישגיות והאינדיוידואליזם,
באצטלה של רוח הקבוצתיות.
ומצד שני, פלטפורמה עסקית וסטנדרט להדפסת כספים בקצב חסר תקדים.

הבולס נתנו משחק עלוב והפסידו לפייסרס.
אך מעבר לכך, בהפסקה נאלצתי לצפות בזקן מטפס על סולם,
מונח על קיר של כיסאות, ולא נופל.

למעשה, לא הייתה שנייה אחת בה הקהל באצטדיון לא נתון היה תחת השפעה של פרסומת או שעשועון כלשהו.
זה נראה היה כמו פורמט שעובד כבר עשרות שנים, שהצופים מרחוק נחשפים רק לקצה הקרחון שלו.

ובסוף, כולם יוצאים מרוצים.
לא נראה שלמישהו היה איכפת מי ניצח ומי הפסיד.
הרי רק עצם ההשתתפות היא כשלעצמה כבר הניצחון,
או שמא, ההפסד.

והעיקר — זכינו לבלות עם הסניף האמריקאי של משפחת שבבו.

חודש עבר מאז שהגענו, מאז שבת השחורה, מאז שהילדים התחילו בי״ס חדש, מאז שאני התחלתי עבודה חדשה.

אולי זה מקום רנדומלי בארה״ב, אבל הצלחנו להסתדר מהר, וכבר הכרנו מספיק חברים חדשים כדי להיות עמוסים לאורך השנה. בהתחשב בכך שארה״ב זה מקום בו רבים סובלים מבדידות, מצבנו טוב.

מיכל אירגנה אתמול קבלת שבת בבית כנסת, והמקום היה מלא באנשים לראשונה מזה כמה עשורים.

הצלחנו לקנות רכב, אחרי שבהתחלה אפילו לא הצלחנו להשכיר, כי לא היה לנו רשיון נהיגה מקומי.

לפי החדשות והרשתות, העולם שרוי בכאוס. אבל גם זה מתחיל לתפוס צורה.
כל דבר, הזוי ככל שיהיה, עובר בסוף נורמליזציה. גם אם לא לטובתנו.
כל מה שניתן לעשות זה לקרוא בין השורות, להסיק מסקנות, ולהמשיך הלאה בכיוון הנכון.
גם אם במקרים מסויימים זה דורש כח על אנושי.

ובינתיים אנחנו שמחים שמצאנו מקום טוב להתחבא בו עד הקיץ.

מוצאי שמחת תורה, בית כנסת. אמריקאי.

יש כאן כמה יהודים.
אישה אחת יודעת עברית, ועוד אישה אחת עם 2 ילדים.
מיכל מתחברת מהר.

היתר בגיל העמידה. אחד למד בכיתה עם אבא של מיכל.
הם כבר שמעו שהגיע משפחה ישראלית, עם ילדים.

תפילה קצרה וכמה הקפות.
תלית, סוף הפרשה האחרונה, תחילת הפרשה הראשונה.
מיכל שרה כמה שירים.

דבר תורה—המצב בישראל.
כמה מהנכבדים לא שמעו את החדשות.
היו רקטות, הרבה רקטות, נאמר להם.
הילדים יצאו החוצה—הם עוד לא שמעו על הדבר.

יוצאים לאולם השני, לאכול.
פיסת עוגה וכוסית צ׳אי.
מתגלגלים החוצה, שומרים כמה מספרי טלפון, והביתה.

מחזיר את הרכב השכור.
7 בבוקר. ממתין 30 דקות לאובר.
תחושת הקלה—אם הנהג היה ממשיך לאחר או מבריז, הייתי מפספס את האוטובוס שמגיע פעם אחת ביום.
תחבורה ציבורית באמריקה—לא לבעלי לב חלש.

הנהג מגלה שאני ישראלי. מתלהב.
יש לו חבר יהודי, אומר.
הם נפגשו בכניסה לבי״ס כשהוא עלה לכיתה ד׳. מאז הוא הבסט באדי שלו.
זה ממשיך, והוא מספר לי את כל הביוגרפיה של החבר.
כיום הוא רופא שינייים מוצלח, חבר בקהילה היהודית בקנזס.

הוא עצמו פוטר לאחרונה, אז עובד בינתיים באובר.
הוא מחפש אבל המצב לא קל, אז בינתיים הוא מסתפק בעוף לבנות, במקום סטייקים.
לפני שאני יורד, הוא מסתובב אלי, ומבטיח לי שאם תהיה מלחמה, ארה״ב תגבה את ישראל באופן מלא.
לא הבנתי למה, אבל אחרי שירדתי השארתי לו טיפ של 20 דולר. יותר מעלות הנסיעה.

בלילה, אחרי שכבר שכבתי לישון, נזכרתי בפריט נוסף שאני צריך להזמין מאמזון.
בודק בדרך את החדשות. רקטות על ישראל.
לא ממצמץ, אך מסיבה לא ברורה, מחליט לבדוק את רוטר, אחרי שנים שלא נכנסתי.

דיווחים מוזרים של השתלטות על יישובים.
טלגרם, ערוצי ארכיון.
טוויטר, מקבל סרטי סנאף.
מבין שהתרחיש הגרוע ביותר, שהחשש התאורטי ממשהו דומה לו עודד אותנו לצאת לטייל ולא למהר לחזור, קורה.

מחביא למיכל את הטלפון.
בבוקר, אחרי שהייתי 7 שעות על טלגרם, היא מבינה שמשהו לא תקין.
לוקח אותה לצד ומודיע.

קונקשן בדנוור. כבר נעים יותר מקליפורניה.
טיסת המשך לדה מוין. זה משתפר.

אווירה ביתית. מצליחים להתארגן בקלות על רכב לכמה ימים בנמל התעופה, רגע לפני סגירת הדלפק.
מעבירים את הלילה במוטל דרכים זול.

לפנות בוקר, 30 בריונים מחכים להסעה בחוץ.
בדרך לארוחת הבוקר, לומדים על מושאי הפנטזיה של בני המקום, מתוך תצוגת התמונות לאורך המזדרון: משאית חדשה, טרקטורון. פועל על מלגזה.
הגענו לאמריקה האחרת.

רואים פעם ראשונה את המקום באור יום: ירוק.
מתחילים בנסיעה למקום היעד.
שעתיים של חוות עם בית בודד בכניסה, ושטחים אינסופיים בחצר האחורית.
בתחנת הדלק שוב רואים בריונים, והפעם אפשר לוודא: האוכל כאן גרוע, כמו בכל אמריקה.
המחירים זולים מקליפורניה, אך עדיין יקרים ממה שניתן היה לצפות.

רואים לראשונה כמה בתים ברצף, מוזרים.
לפי וויז אנחנו 5 דקות מהמקום, אז זו אמורה להיות כבר עיירת היעד.
״נקווה שזה משתפר״.
מזהה את הבית לפי תמונה שראיתי בגוגל, ועוצר.
״הגענו, לצאת!״.

הדלת במרתף פתוחה. פורצים פנימה.
סורקים את הבית. 4 קומות עד לעליית הגג.
הילדים באקסטזה. ההורים בהלם.
בסופו של דבר, מקום ראנדומלי באמריקה.

ושוב, אין זמן למצמץ.
מתארגנים על ציוד בסיסי—מזרנים, כיסאות, כוסות וצלחות. סיר ומחבת.
מגלים את השפע החומרי בחנויות הצדקה.
מעמיסים מזון בוולמרט, רק כדי לגלות שהמחירים שם מופקעים.

הילדים מארגנים את העולם שלהם בעליית הגג.
בערב מיכל אמרה שהיא חשבה על העניין, והיא מציעה שנחזור לתאילנד.
ההסתגלות של גדולים איטית יותר לעומת ילדים, ואני מציעה שמחר נלך לבקר בבי״ס.

נרגעים אחרי הביקור.
אכן, אין לנו קשר למקום ואנחנו לא מכירים כאן אף אחד, אבל זה ישתנה.
הילדים מתרגשים לקראת הלימודים.
המקום נראה טוב ויש לנו את כל מה שצריך כדי להצליח.
מחר תזרח השמש, ומחרתיים שמחת תורה, אז נלך לבקר בבית הכנסת השכונתי שפתוח 3 פעמים בשנה, ונפגוש חברים חדשים.

נפרדים בצער מיפן, ועם זאת מבינים שזה לא הזמן להמשיך לטייל.

חוצים את הפסיפיק. הטיסה עוברת בקלות.
דוד מקיא עם הכניסה לטרמינל. הכובע של מיכל מוקרב.

אני ומיכל לא בשיא התפקוד אחרי לילה לבן.
קשיים בלתי צפויים בהשכרת הרכב.
בסוף מקבלים אותו, ואני מיד נוסע לסניף של אין אן אאוט, כדי שהילדים יבינו איפה הם נמצאים.
הילדים בהלם, ודוד שואל במה הקליפורניאים מאמינים.

משם נוסעים להתארח אצל קרובי משפחה.
מבלים 4 ימים בלוס אנג׳לס.
מבקרים את אבא של מיכל ומשפחתו בבית קברות.
סעודת שישי.
ביקור בסוכה אצל חבר מבי״ס בגטו היהודי, שנראה כמו סביון.
או שמא, שסביון נראית כמוהו.

לוקח את הילדים לבילוי בנמל של סנטה מוניקה. המקום נראה כמו גן חיות.
לא היה לי ברור מה הקשר בין כל האנשים האלה, ואיך הם מתפקדים כאומה אחת, אך יכול להיות שרובם פשוט תיירים.
שני אומרת שהיא לא רוצה לגור כאן.
אני אומר לה לא לדאוג, אנחנו כאן רק לכמה ימים.

שמחים שלא בחרנו להעביר את השנה בלוס אנג׳לס או בכלל בקליפורניה.
השמועות על יוקר מחיה קיצוני ותחושה לא נעימה ברחובות היו נכונות, כמו גם על הטירלול המגדרי-פרוגרסיבי.
מחוץ לגטו, פעם ראשונה בחיים, הרגשתי לא בטוח להסתובב ברחובות, שמא יקפוץ עלי איזשהו סרח עודף מהשיחים.

היה כיף לבלות עם משפחה וחברים.

לא צריך יותר מכמה דקות כדי להבין שהכל כאן טוב יותר.
הטכנולוגיה מוכרת, אך היא פועלת כאן ברמה אחרת.

ולא על הטכנולוגיה לבדה עומד הדבר. ההפתעה האמיתית היא רמת השקט, הנקיון, ואיכות האוויר, בעודך נמצא בלב האיזור האורבני הגדול והצפוף בעולם.

לכאורה, לא ברור למה הדברים הטובים האלה לא הגיעו לשאר העולם, המערבי לפחות.
אך ההסבר הוא פשוט—לעומת היפנים, יתר בני האדם הם יצורים נבערים וברברים, בעלי אמונות תפלות ומידות רעות.

השוטטות בטוקיו היא נעימה, קודם כל, כי אין חשש להיתקל בטבע השרירותי של בני אדם ומכונות.
ניתן תמיד לצפות, ולא להתאכזב, לקבל את היחס הטוב ביותר, וליהנות מהטכנולוגיה המוצלחת ביותר, מכנית ואלקטרונית כאחד.
רק תרבות עתיקת יומין של כבוד ומצויינות יכולה להוביל לתוצאות כאלה.

מופעים של חמידות בכל פינה, אנטיטזה לציניות מעייפת.
אנימה ופנטזיה שולטים ברחובות.
יש עניין בסאחיות—אך גם במה שמעבר לו.

הארקייד—מקום פולחן.
מקום הפולחן—חגיגה פנתאיסטית של יסודות החיים; הסנפת קטורת, זריקת מטבעות לתוך לוע של דרקון, התבטלות עצמית, אהבת הגורל.

בסוף מצאנו את הסושי המושלם, גרסאת פאסט פוד.
אתה מזמין מתוך טאבלט מנות קטנות, והצלחות נוסעות על מסילה היישר אלייך, בתוך פחות מדקה.
מלצר אחד על 40 שולחנות.
קשה להבין למה לא רואים יותר את היישום הזה, ומוריה הביע עניין לייבא את הטכנולוגיה לישראל ולעשות מליונים, ולו רק באמצעות ספר הוראות.

וככל שהכל מוצלח יותר, כך הנטייה להתמכרות גוברת.
ברגע שמתקרבים לחנות משחקים, הילדים נעלמים.
רמת הגירוי הצרכני דורשת טיפול הורי מיוחד: מדובר בצעצועים על סטרואידים של משחקי מחשב.
חנויות משחקים רגילות מזכירות בית עלמין.

לפני שהגענו ליפן, חששנו מהרעש שנקים במהלך נסיעות רכבת.
בסוף את הרעש הזה הקמנו אפילו ברחוב, כי גם שם שורר שקט מוחלט, כולל מצד המכוניות.
בלילה זה תענוג אמיתי, כאשר אין במקום אפילו צרצר מעצבן אחד.

בדרך לדלפק הטיסה לארה״ב ראינו לראשונה אנשים גדולים, ומשפחה עם 10 ילדים.
הגיע הזמן להיפרד עם אסיה. אנחנו עוד נחזור.

המשך טיול בדרום מזרח אסיה ירד מהפרק—צריך לחזור לעבוד ברצינות ולצבור מזומנים, לאחר שהמאגרים התדלדלו והגיעו לקו האדום.

החלטנו להמשיך הלאה, וללכת עם הויז׳ן המקורי, לעבר העולם החדש.
אחרי לא מעט חיפושים ומחקר, מיכל מצאה עיירה אמריקאית שבה נוכל לחיות כאחרוני בני האדם, ולהעביר בה את שנת הלימודים, בשלג.
המקום נמצא בצד השני של הכדור, במרחק של יותר מ-20 שעות טיסה מבנקוק, למזרח או למערב.
החלטנו כמובן להמשיך מזרחה, ובכך להרוויח טיול ביפן, וביקור אצל משפחה וחברים בלוס אנג׳לס.

האריזות מעולם לא היו קלות יותר.
לא רק שלא צברנו, אלה גם הצלחנו להמשיך להיפטר.

מוריה לומדת להתמודד עם פרידות, בעיקר באמצעות בכי.
הקטנים עדיין בחלום, והגדולים כהי חושים.
אבל גם אצלה יצר ההרפתקנות לא נפגע, וכשהיא מסיימת להתפרק, היא נתקפת התלהבות לקראת השלבים הבאים במסע.

מגיעים למגרש החנייה בנמל בקופנגן.
מזוודות, לחץ של יציאה.
דוד מדווח שיש כאן פרחים יפים.
מזדכים על הרכב, סבא מנסה להתמקח.
דוד רוצה להגיד משהו, ומתבאס מזה שאנחנו טרודים ולא מקשיבים לו.
בסוף החלטתי לעצור את כולם ולהקשיב: הוא היה מאושר לשתף שיש כאן חיפושיות כמו ביבנאל.

ממשיכים לרציף. נפרדים מסבא וסבתא, ועולים על האונייה.

הגענו לנחלה: אוכל, שפע, כאוס, סירחון, מחירים נוחים, בני אדם אדיבים.

דוד מקיא במונית לקראת סוף המסע, כשאנחנו כבר בפתח המלון.

מתארגנים על מים; הנוזל שיוצא מהברז הינו רדיואקטיבי.
סבתא מגיע, לוקחת את הילדים לטיולי יום.
מקים עמדת עבודה בחדר, ומנסה להיזכר כיצד עובדים במקצוע שלי.
בריכה וחדר כושר במלון, שוק אוכל למטה. כל התנאים להצלחה קיימים.

בבנקוק יש הכל מהכל, חוץ מאוויר. על כן ממעיטים בחשיפה לעולם החיצון, במיוחד עם ילדים.
חוץ ממסע טוקטוק אחד לקאו-סאן, כדי לראות חיות אקזוטיות.
בדרך, בפקקים, הם למדו תיאולוגיה.
החנות-מסעדה ״למטייל״ כבר לא קיימת. בית חב״ד התאדה. המקום עבר נקיון, אך החום והלחות בלתי נסבלים אפילו בלילה.

טיסה לקוסמוי. סוף סוף—עצים.
כאן כבר צריך רכב כדי להצליח.
לא טורח לצאת מהדירה, זה נראה מיותר.

ספיד בואט לקופנגן. אסף אוסף, והרכב מחכה.
נסיעה ראשונה בצד שמאל, ומגיעים לדירה: סאונה עם מזגן.
מי הקוקוס טובים מדי כדי להיות אמיתיים, או זולים, או נגישים.
בריכה במרחק של קפיצה מהמרפסת. לא נזוז מכאן בחודש הקרוב.
החיים הטובים מתחילים.

מנת אורז ובשר + צלחת מרק, כל בוקר. הגשה מיידית, 5 ש״ח.
סופרמרקט הוא לא צורך קיומי.
אפשר להתאמן בחדר כושר בלי נעליים וחולצה. לא ברור מדוע זו הייתה דרישה איפשהו, מתישהו.
מתחם עבודה עם אינטרנט מהיר, על החוף.
מסעדות לתיירים—מחיר לתיירים.
אין מדרכות, כבישים שבורים. אופנוע או רכב חובה כדי לזוז.

קייטנה לילדים.
דוד, מול כולם, כולל ההורים: ״למה כולם כאן ישראלים?״.
פליטים \ שחקני ארביטראז׳.
רק שפער המחירים, בעיקר בנדל״ן, נסגר, עבור מי שלא רוצה לחיות כמו תאילנדי, כלומר עבור כולם.
מה שנשאר זה הפער בסגנון החיים. תיקח או שתלך.

חודש עבר בלי למצמץ. סבתא עוזבת.
עוברים דירה, וחודש נוסף לפנינו.
סבא וסבתא מגיעים.
הפעם אנחנו על החוף, והילדים מוצאים עוד עצמאות וחברים—רוצים להסתובב לבד בשוק.
שני מתמכרת לגיחות ל-7/11, דוד חוקר שבלולים ומחילות סרטנים.

מסאז׳ רצחני ב-30 ש״ח, מסעדות יוקרה במחיר של סביח בישראל.
זמן איכות עם משפחה וחברים. לא צריך להיות גאון כדי ליהנות כאן.
רק לזכור להאריך את הויזה, ולשמור על תזרים מזומנים מבחוץ.
חצי מהמערביים כאן הם ישראלים, ורובם עם ילדים קטנים.
יש כאן מוצר נגיש להורים שרוצים שינוי, אך גם לא מסוגלים או רוצים להמציא את עצמם או את העולם מחדש.

סיימנו את הטיול השני שלנו באירופה. הנה סקירה קצרה של מה שהיה.

להימלט מפאריס לא היה קל. השכרת הרכב שקבענו חודש מראש בוטלה לנו יומיים לפני היציאה. משם קבענו השכרה אחרת, שגם היא לא עלתה יפה, רק שהפעם זה התברר רק בבוקר היציאה, כשאני בדרך לאסוף את הרכב. וכך מצאנו את עצמנו *בדיוק* בתרחיש ממנו ניסינו להימנע, תקועים בפאריס בלי רכב, בלי דירה, עם ילדים ומזוודות. אז, כבר לא היה מקום לטעויות—צריך היה למצוא קלף מנצח, ומהר. מכיוון שעדיין היינו בריאים עם קצת כסף בחשבון הבנק, לא היה סיבה להילחץ, והרכב נמצא והושכר.

תחנה ראשונה—העיירה האריסטוקרטית Chantilly. במקום יש 2 ארמונות-מוזיאונים: האחד מוקדש לבני אדם, השני לסוסים. יש אפילו מקום מיוחד לנשפים של בני אדם עם סוסים. ואם זה לא מספיק, המקום מוקף ביערות. נראה כמו ה-מקום להיות בו בצרפת כאריסטוקרט בימי קדם המהפכה.

משם המשכנו לעיירת שום-מקום צרפתית, של המעמד הפועל והנבער. מקום שלידו פ״ת היא מקום יפה, ובת ים היא מקום נאור. עשינו את זה לעצמנו כדי לראות את הצד השני של צרפת, וכדי לחסוך בעלויות. 

משם לבלגיה, הקנדה של צרפת. חברים טובים ארחו אותנו בעיירה מופלאה עם אגמים ונהרות. בבית הילדים מצאו אוסף פליימוביל, ושיחקו במשך 8 שעות ברציפות. למחרת—בריסל, הבירה האירופית לגיל ההתבגרות. כאן לא תמצאו לאומנות או פטריוטיזם. הבלגים לא טורחים לזכור איך קוראים למלך שלהם, או רחמנא ליצלן, להניף דגל. אומה—בשעת הצורך בלבד.

מסתבר שהם הצרפתים שהמציאו את הצ׳יפס, והם מכינים גירסא קיצונית במיוחד שלו, עם טבילה כפולה. מיכל לא העריכה נכון את החוזק והגודל של המנות האלה, ונשארנו עם סחורה לכמה ימים. מסביב ובכל מקום, שוקולד. והילד שעושה פיפי.

משם לארצות השפלה, המים והאופניים. חברים טובים ארחו אותנו בהאג, המקום של המשפטנים והצדקנים. במקום יש כמות בלתי נתפסת של פארקים מושלמים עם גני שעשועים לילדים. מקום שבו כדי לחיות כמו מלך, כל מה שצריך זה זוג אופניים. לא ויתרנו על טיול יום לאמסטרדם—מוזיאון מדע, וחנות קפה. 

משם לדויצ׳לנד. תחנה ראשונה בבון, העיירה של בטהובן על נהר הריין. משם—הנאו, מקום מושבם של האחים גרים, וסבתא של מיכל, לפני שהספיקה לעלות על סירה לארה״ב ב-1934. במקום פגש אותנו היסטוריון בכיר ובילה איתנו יום וחצי, ללא תשלום. נראה שיש לו מידע על כל אחד מ-496 היהודים שחיו כאן. רוב המקום הוחרב במלחמה ע״י הפצצות מהאוויר, אך הוא הצליח לאתר את המקום בו עמד הבית, והמפעל המשפחתי. ראינו את גבולות הגטו מלפני פלישת נפוליאון, שדרה עם שמות כל היהודים האופטימיים, שלא שרדו, ובית הקברות היהודי שהיה פעיל מאז ימי הביניים עד שאחרון היהודים נשלח מכאן ברכבת. עיון בארכיונים—היתרי בנייה מלפני 200 שנה, בן דוד אבוד שגר ברעננה. יש עניין לדרוש את הבית בחזרה, נאמר. ובינתיים, מרכז העיר נראה כמו טורקיסטאן. הנסיון לטהר את העיר מגורמים זרים בהחלט נכשל.

בדרך החוצה עצרנו בטרייר, והתארחנו אצל עוד חברים טובים. את השעות האחרונות של המסע בילינו בלוקסמבורג, מדינת הבנקאים, המקום בו גנגסטרים מטילים מורא בציבור מהרכב בעזרת מוסיקה קלאסית. 

תם ונשלם המסע בארץ הישנה. מחר נתקפל מפה ונטוס לתאילנד.

נוחתים בפאריס בשעות הערב. צרפתי שיכור ראשון ביציאה מהשדה. 

לאחר מאמצים מרובים, מצליחים להגיע לדירה, בשעות הלילה. קומה 4 בלי מעלית, בניין ישן. לילדים נראה כמו ארמון, אז הם עולים את המדרגות בהתלהבות. 

אחרי חצות מתחילים להישמע יריות ופיצוצים שנמשכו כל הלילה. מסתבר שהגענו בלילה של מהומות וקרבות רחוב, כמיטב המסורת הפריזאית. יש המלצה גורפת לשמור על הילדים.

בבוקר מיכל אומרת שהם כועסים בגלל פנסיות. ״לא״, אמרתי, ״זה משהו חדש, סטייל ג׳ורג׳ פלויד״. 

מראה תמונות לילדים. ״איך הם הדליקו את האש? איך הם שברו את החלונות?״. 

״עם פטיש״.  

״פטיש זה כדי לתקן, לא לשבור!״ הוא צחק.

למחרת הלכנו לשדרות מפורסמות. לא נראה שתייר כלשהו נשאר בבית, ולא היה זכר למהומות מהלילה חוץ מדיבורים על רכב שרוף לידינו ונוכחות מוגברת של שוטרים מנופחים שאין לי אלה רחמים על מי שיתעסק איתם. 

הלם מהמחירים במכולת—פי 2-3 מפורטוגל. חזרנו למחירים של ישראל. שירותים ציבוריים בשאנז אליזה, 2 יורו לאדם. מיכל התגנבה עם כל הילדים בכרטיס אחד, ועוררה מהומה מצד המקומיים. יש במקום אווירה שמעודדת אנרכיה. להתפלח למטרו זו אופציה—המחיר זול, אבל לקנות כרטיס זו טרחה. 

הכל יפה ומתקדם. לא טכנולוגית, תרבותית. אין ספק, פריס היא פסגת האנושות. מקום שווה נפש לאריסטוקרט ולהומלס כאחד. נראה שצרפתית שהיא השפה הנכונה; האנגלית הייתה טעות. 

מוזיאון חיות עם פוחלצים, שלדים של יצורים קדומים. גן עדן לילדים אוהבי הז׳אנר. תצוגה של כתב הקודש—מוצא המינים, הוצאת לונדון 1859. 

למחרת—גן שעשועים, אמיתי. היכן שהיה פעם גן חיות, עד שהם נאכלו בזמן מצור על העיר. 

קרוסלה, שיט בסירה בין גמדים ותנינים. מחכים בתור לרכבת הרים—מתלבטים לגבי דוד. הוא עומד בדיוק בדרישות הגובה המינימלי (100 ס״מ). רוצה להמשיך, אנחנו עולים. בסוף הוא כן בכה, כשגילה שזה נגמר והוא צריך לרדת. 

הבגטים והקורסונים נגישים, הגבינות זולות. בעיות גסטרונומיות ראשונות בטיול. יהיה צריך להימלט מכאן כדי להיגמל ולהבריא.