חזרנו למחנה הראשון בו היינו, ממנו יצאנו למסע של חודש וחצי. מחר נחזיר את הקרוואן. 

מה הרווחנו מכל הסיפור הזה?

קודם כל, גיבוש—משפחתי וצבאי.

משפחתי—בהיעדר גורמים חיצוניים, כאשר אין חברים ואין מסגרות—יש אח ויש ואחות. 24/7 ביחד בחלל בגודל 6 מ״ר זה לא קל, ודורש פיתוח יכולות על.  

צבאי—הדרישה לתפקד ולקחת אחריות גם כשקשה, גם כשעייפים. בתנאים של חוסר ודאות. בצפיפות. בלי להתלונן ובלי להתבכיין (מעבר למינימום הנדרש). להסתדר עם מעט מאוד דברים, ולאהוב את זה.

זכינו לראות יותר מקומות ממה שחשבנו. התוכנית להתנדב בחוות אקולוגיות בפורטוגל לא צלחה—לא קל למצוא מקומות שמוכנים לקלוט משפחה עם 3 ילדים. ביקרנו רק בחווה אחת של ישראלי נחמד שפגשנו ברחוב. זה השאיר לנו זמן לבקר ביותר מקומות, בעיקר בספרד.

טיילנו באורינטציה של סקאוטינג. הרגשנו את הזרות. הבנו שאם אין לך את השפה, התרבות, וקשרים חברתיים מינימליים, המקום הוא רנדומלי מדי מכדי להיות פוטנציאל למגורי קבע. אלה אם כן מדובר בגן עדן עלי אדמות, או אם אתה פליט מאזור מלחמה. 

הטבות מס ומחירים נוחים זה לא מספיק. בני אדם, לפחות השפויים, מחפשים בני אדם. בכל העולם אוכלים המבורגר ומשתמשים בכרטיס אשראי. ובכל זאת, יש לוקליזציה. אנחנו מסוגלים להשיל את עורנו ולהיוולד מחדש עד רמה מסויימת. ואנחנו צריכים תמריץ מאוד חזק כדי לעשות את זה, כי המחיר גבוהה. 

מהביקור הקצר שלנו, פורטוגל נראית לי כמו מחוז אוטונומי נוסף של ספרד, עם שפה קשה יותר. המקום קצת יותר זול, שבור ומפגר, ולכן מזמין יותר לזרים, מאשר ספרד שנראית יותר הומוגנית וסגורה. חבר׳ה שמגיעים לקיים אורח חיים אלטרנטיבי בשטחים חקלאיים נכנסים לרגליים של מקומיים שנטשו את המקום, בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. הם מקבלים מדינה מתפקדת ונייטרלית מבחינתם, אבל את המציאות-בועה שלהם הם צריכים ליצור בעצמם, מאפס. זה יכול אולי להתאים לחבר׳ה צעירים ונמרצים, לתקופה, אבל הורים לילדים יכולים בקלות למצוא את עצמם מגדלים אותם בעולם מצומצם ותלוש. 

ביקרנו במרכזים יהודיים מפוארים עתיקים בספרד—סיביליה, קורדובה, טולדו. הספרדים פירקו אותם כי סברו שיש חוסר תאימות בלהיות יהודי והיספני. ובכלל, בלהיות היספני ולא קתולי. במאה ה-19 הם גילו את האקזוטיות שבדבר, והקימו מוזיאונים לזכר היהודים הספרדים. לאחרונה חולקו הדרכונים, ופורטוגל בעקבותם. אבל קהילה חדשה של יהודים נראה שיש רק בפורטו, קטנה, וגם היא כבר טוענת שהשלטונות רודפים אותה. לא נראה שיש מה לחזור למקומות האלה כיהודי או ישראלי גולה. ומי שרוצה לחזור כבן אדם, צריך לשקול את היתרונות והחסרונות, לעומת כל מקום אחר בעולם, עירוני או חקלאי, אליו אין לו זיקה כלשהי. 

לפני הטיול דמיינתי את הקרוואן ככלי רכב מסורבל וקשה לתימרון, שיהיה צריך לסבול את הנהיגה בו כדי לזוז ממקום למקום. לאחרונה גיליתי שההיפך הוא הנכון—המקומות שאנחנו מגיעים אליהם הם האמצעי, והנהיגה בקרוואן היא היא המטרה.

הנסיעה מונוטונית ומשעממת ככל שניתן לדמיין, עם הימנעות מעקיפות. וזה לא שהנופים בדרום ספרד הכפרית והלא מאוכלסת מעניינים או יפים במיוחד—המקום נראה כמו איזור תעשייה חקלאי אחד גדול. או המסעדות בתחנות הדלק, והסנוויצ׳ים הבלתי אכילים שנמכרים שם ללא בושה. או הרומנטיקה שבנסיעה ושקיעה בחלום ובמחשבות; מדובר במלאכה סאחית-טוטאלית שדורשת עירנות ללא סייג, והמעטה בשיחות חולין וקודש כאחד. 

אם כן, אני מתכוון לפעולת הנהיגה עצמה, ולא למשהו אחר שנלווה לה. ללחיצה על דוושת הגז, והזרמת דלק לתוך מנוע הבעירה הפנימי. פתאום יש משהו חשוב בלשרוף דלק, ולנוע. זה לא אמצעי, זו מטרה, ה-מטרה. 

נראה שהמכונה הזו יכולה לנסוע ללא הרף, ורק אנו בני התמותה מגבילים אותה. התשלום עבור הדלק תמיד נראה לי מועט מדי, והדבר הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. ומעבר לקצת דיזל זול, אין לה צורך בשום דבר. לא נראה שהיא אי פעם הייתה או תהיה במוסך.

לא ברור מדוע דברים מתקלקלים או יכולים להתקלקל. כנראה בגלל שבעולם הרגיל והפרימיטיבי יש דרך, ויש מטרה. והאדם סובל בדרך כדי הגיע למטרה. אך מתישהו מתברר לו שהוא דגנרט, כי הוא מעולם לא הגיע למטרה, וגם לא יגיע. וכל מה שיש לו ויהיה לו זו דרך, והמטרה היא לנוע בה.

בחופי דרום ספרד ראינו את מרוקו. ולא עמדנו בפיתוי. 

השארנו את הקרוואן בספרד במגרש חנייה ולקחנו מעבורת. 60 דקות. היו שם אנשים עם מראה קצת שונה אך מוכר מאיפשהו. ניסיתי לפצח את המוצא שלהם. היה ברור שהם לא ספרדים, למרות שהם קצת דומים. דרכון ירוק. רק לקראת סוף ההפלגה נפל לי האסימון—הם מרוקאים. 

הגענו לטנג'יר, כדי לקחת הפסקה מהשיעמום הקיומי של שהות במדינה מערבית. פעם ראשונה בצפון אפריקה. פעם ראשונה נכנס למדינה ערבית מרצון. אוהב את התרבות והייתי שמח לבקר בסיני וקהיר פעם בחודש, אבל גם מעדיף לשמור מרחק. רוצה להרגיש בטוח, במיוחד עם ילדים. המרוקאים חושבים שאנחנו ספרדים. חלקם שואלים, ומתלהבים. אוהבים יהודים. 

אנחנו במרכז העיר. המואזין מוציא קולות כל הלילה. מקום של פעילות, 24 שעות ביממה. אנשים אוהבים את הרחוב— לשבת, לנשום אוויר. מרוקאים יושבים בבתי קפה חשוכים, לבד מול שולחן, שותים תה עם נענע, ומסתכלים לכיוון הרחוב. יש עניין לבהות ולהעביר את הזמן. בערב מגיעים עם הנשים והילדים ונשארים כמה שעות, מתדלקים פיצוחים מסוחרי רחוב שמורידים להם סחורה לתוך הצלחת. הפריון הכלכלי נמוך. בעלי בית פותחים בסטה במיקום קבוע עם 3 קופסאות סיגריות וטלפון נוקיה למכירה. מנת גרגירי חומוס בתוך קונוס נייר בחצי שקל. ארוחת שחיתות-קוסקוס, במסעדת פועלים לכל המשפחה—25 שקל. הרבה עניים, רעבים, מתחננים למטבע. הילדים מתגייסים ומקצים עבורם את כל המטבעות שמגיעים אלינו.

גברים עם שמלות. עשרות מהם, אחרי תפילת שישי בצהריים. נחמד להרגיש בטוח בסיטואציה הזו. יש גם כמה יהודים בעיר. מצאנו בית כנסת מפואר שהיה שייך פעם ליהודים בורגניים משכילים, אירופאים למחצה. מיכל בכתה. בערב הלכנו לקבלת שבת בבית כנסת אחר, היחיד שעדיין פעיל. היו שם 2 מקומיים, כולל הרב, ו-3 צרפתים. תפילה בנוסח מרוקאי עם שיר השירים. משם שוב לתה עם נענע בכיכר המרכזית. הפעם גם הילדים גילו בזה עניין.

ההפוגה מחצי האי האיברי הייתה מוצלחת. אין ספק שבמרוקו מרגישים יותר בבית. אבל בטיול הזה יש לנו עניין גם בזרות.

נשארנו עם טעם של עוד, והבנה ליהודים המעטים שנשארו שם, ואלה שחזרו לשם מישראל. כן, יש כאלה.

הגענו למקום הזה בו גברים ושוורים אוהבים להתגרות ולהדליק אחד את השני, בזירה. והנשים לדחוק בגברים, עם מניפות. תרבות הצהוב-אדום, שכולנו ראינו פעם בטלויזיה. רחובות צרים, מותאמים לשוורים לרוץ בהם ולנגוח באנשים. ניהלו מכאן פעם אימפריה.

מעולם לא דמיינתי או תיכננתי להיות כאן. אבל זה היה בדרך, אז היננו. שהינו באיזור הרובע היהודי, שלא נותר ממנו זכר. אזור תיירותי למדי, אך עדיין, כולם מדברים רק ספרדית, ומופתעים מאוד מזה שאנחנו לא יודעים ספרדית כמוהם. השפה זורמת יותר מהפורטוגזית, וקל יותר להבין אותה.

כנסיות וישו בכל מקום. קל לדמיין את האינקוויזיציה פעילה כאן, מעלה כופרים על המוקד. מוריה מנסה להבין מה הקטע של הפצע שלו באיזור של הצלעות. הלכנו לקתדרלה הגותית—הגובה של המקום בלתי נתפס, וגורם להלם בשניות הראשונות. ללא ספק המבנה המרשים ביותר בו הייתי. נסענו גם בכרכרה עם סוס, האטרקציה, לבקשת דוד שהיה באקסטזה.

למחרת ביקרנו בארמון המלכותי, שהיה קצת מיושן ותפל לטעמי. מוריה הייתה נחושה למצוא עבודה במקום, ושוחחה ארוכות עם אחת העובדות. יש עניין להתקרב למשפחת המלוכה וללמוד את אורחות חייהם. אמרתי לילדים שגם בצרפת נראה ארמון, אבל שם כבר אין מלך, כי לפני 230 שנה העם החליט לחסל אותו. עניינים של קנאה. שלושתם הסכימו שטוב היה הדבר. 

בבוקר הודענו לילדים שאנחנו נוסעים לספרד.

״מה, מטוס?״, אמר ילד שרגיל למציאות של חיים בגטו ממנו אפשר רק מהאוויר.

שעה וחצי נסיעה וראינו שלט שנכנסנו להיספניה.

הגענו למחנה בדרום אנדלוסיה שהוא כפר נופש סטייל חוף ציבורי בכנרת, ולראשונה בטיול הרגשתי שאני בישראל. 

כולם היו ספרדים, ולא היו תיירים\זרים במקום, כמו בכל פינה בפורטוגל, אז אפשר היה לראות כמה הם דומים לישראלים. ובקטע מוזר כמעט כל אחד מהם היה נראה לנו דומה למישהו שאנחנו מכירים.  

תמיד התייחסתי בחשדנות לסיפור הזה של המוצא הספרדי של היהודים. כעת זה נראה ברור מאליו שלא רק שזה נכון, אלה שזה תקף לכל היהודים, מזרחים ואשכנזים כאחד. אולי הגענו מהרבה מקומות, ואולי אנחנו יהודים, אבל עכשיו זה ברור—כולנו פשוט היספנים.

עברנו עוד 2 מחנות, ועכשיו הגענו לאחד נוסף שנמצא ביער ליד החוף, ונראה שנשאר בו כמה ימים טובים. 

זה כבר די ברור שנוחות רבה לא נמצא בטיול מסוג כזה. ושזה גם היתרון שבו.

המחנות זולים ופשוטים, אוכל קונים בעיקר בסופר, אבל עם עלות השכרת הקרוואן—זה לא טיול זול, בהתחשב בתנאים. 

ולמרות זאת, יש משהו ממכר בלהתניע פעם בכמה ימים, ולנסוע למקום חדש, שגילינו באותו הבוקר על המפה.

החיים הם קמפינג מתמשך ומתגלגל, וכמו בקמפינג התפעול של המלאכות הפרימיטיביות לוקח את רוב היום. וזה הכיף באורח חיים כזה, שמכריח אותך להיות כל הזמן פעיל פיזית ומנטלית ולהשקיע מאמץ רב בדברים שבימינו כבר יכולים לעבור אוטומציה, ולהשאיר לך זמן רב להסחת דעת או הרס עצמי.

החיים הקצרים בקרוואן כבר לימדו את כולם להכיר אחד את השני ואת עצמו טוב יותר. כדי לשרוד ולשגשג חייבים לשתף פעולה באופן מוצלח, וללמוד להבין את הצרכים והרצונות של כל אחד. אין כל ברירה אחרת, ולכן זה קורה. 

המקום עצמו והאנשים שפוגשים בדרך הם כרגע בעיקר תפאורה. אולי זה ישתנה בהמשך, אבל בינתיים אין זמן ואנרגיה להשקיע בהם יותר מדי. עיקר הפוקוס הוא בלהיות עם הילדים.

למזלנו, מזג האוויר מושלם והמקום מספק את הסחורה, אז גם זה עוזר.

נראה שזה היה היום לו חיכינו, 10 ימים אחרי הנחיתה על אדמת פורטוגל. 

שיתוף פעולה מוצלח במשפחה. כימיה טובה עם השכנים. דברים נוחתים במקומם, ולראשונה בטיול—מצאתי קצת זמן ״לעבוד״ ולטפל בדברים אחרים, מה שמביא תקווה לנתיב בר קיימא בעתיד.

בצהריים מיכל יזמה פרוייקט אמנות גאוני של בניית בתי בובות מקרטונים שנתקענו איתם. זה העסיק את הילדים למשך 5 שעות. 

בערב, אחרי יום חם, ירדו כמה טיפות. הילדים היו באקסטזה. 

אחרי ארוחת הערב עשיתי טיול עם מוריה לראות את השקיעה. היא הייתה עסוקה בהכנת רקמה. אמרתי לה שאני מכור למגן אוזניים שלי, כי בלעדיו קר לי באוזניים. היא שאלה אם ההתמכרות לא מפריעה לי. 

בערב היה לנו, להורים, לראשונה קצת זמן לנשום ולהוריד כוננות. אכלתי את הארוחה השישית שלי, והלכנו לישון, בנחת. 

נסענו 40 דקות נוספות, והגענו לחווה נוספת.

הפעם מדובר בקהילה, כך נאמר. הסגנון היפי. 

בכניסה קיבלו אותנו בסבר פנים יפות וערכו לנו הדרכה קצרה על המקום. המקום קטן, מכיל מספר קטן של תושבי קבע, ומספר קטן של מבקרים, לרוב עם קרוואן.

במהרה גילינו שכולם, אבל כולם גרמנים. והם אמנם היפים, אבל שחטו היום כבש ובערב יהיה על האש. 

והחזירים החמודים שלהם—גם הם למאכל.

השכנים שלנו הם משפחה גרמנית שמטיילים כבר שנה בקרוואן. האבא בריון בגובה 2.13 יוצא יחידת קומנדו, שעובד כיום בחינוך ילדים עם צרכים מיוחדים. בן אדם רך ונחמד במיוחד, שהצליח לעמוד בגבורה למטר שאלות של מוריה ושני במשך שעתיים בלי להתעייף או למצמצץ, סיפר להם את הסיפורים על כל הקעקועים שלו, ואפילו הכין להן ולדוד צמידים צבאיים תוך כדי. 

הילדים שלהם קטנים ודוברי גרמנית, אבל הצליחו להתחבר לשני ודוד.

בהמשך דוד התבכיין שהוא ממש רוצה לראות משהו טלוויזיה. הוא לא ראה כבר שבוע, אז החלטתי להקשיב לו. ראינו את הפרק הראשון של טוב טוב הגמד. שכחתי מהסדרה הזו, אבל מהר מאוד הנזלת של הטרולים והריקוד של אשתו של טוב טוב בשעה שהיא תולה כביסה עשו לי פלאשבקים. הפרק היה מרשים והסדרה התגלתה כלא פחות פסיכדלית מפינוקיו בגרסא היפנית. הוספנו אותה לרפרטואר.

מוריה ושני לא האמינו שדוד ראה בלעדיהן. הבטחתי להן שלמחרת נראה שוב את הפרק כולם ביחד באוהל. הן אהבו, ודוד לא מפסיק לחקור את עולם הטרולים מאז.

בחווה גרים 2 ילדים ו-2 תינוקות. הילדים לומדים בבית ספר שיש בו 4 ילדים סה״כ, בכל הגילאים. 

מול החווה, מעבר לנהר, ישוב של 10,000 תושבים, עם סופרמרקטים שלא מביישים את רמי לוי, ומספר טירות ומצודות עתיקות מימי הביניים.

מסביב—כביש מהיר, מסילת רכבת מסע, ושדות אורז מוצפים. רעש ויתושים בשפע. 

ולמרות זאת, נראה שאפשר לבלות כאן כמה ימים טובים.

הדבר המפתיע ביותר שיכול לקרות כאשר מתכננים דברים לא שגרתיים, זה שהם אכן יקרו. אבל התוכנית עבדה כמו שעון, והיום ב-12:00 אספנו במקום המפגש את הקרוואן שהשכרנו ל-44 יום.

הוא קטן וישן בטירוף, וכשניסיתי ללמוד איך מתפעלים אותו, דוד לא הפסיק לשאול איפה החדר שלו. למזלנו המשכיר הציע לשמור לנו את המזוודות, ואחרי ששלחנו אותם איתו ריקות, היה לנו בדיוק מספיק מקום להכל.

הנסיעה בו נוחה, אבל צריך לעשות סוויץ׳ מנהיגה ברכב רגיל לנהיגה במשאית. היעד הראשון היה במחנה הכי קרוב שמצאתי, במרחק של 5 דקות נסיעה. השעות הראשונות שם עלו לי ב-2 מכות בראש ודם שמצאתי נוזל מהברך. ואחרי שלמדתי איך לזוז בקרוואן בלי להיפצע, התחילה הקלסטרופוביה והבחילה. 

הלילה הראשון לימד אותי שלמרות שהקרוואן מיועד רשמית ל-6, לא אמורים להיות או לישון בו יותר מ-4. לפנות בוקר גמרתי אומר לקנות אוהל בסניף דקטלון שנמצא מול ההמחנה, ולישון בחוץ לאלתר.

בבוקר קמנו סוף סוף לתוך המציאות לה חיכינו זמן רב.

משימה ראשונה—ארוחת בוקר. 

משם, שחייה בבריכה הקפואה. מצאנו חברה ראשונה לילדים, שידעה לדבר רק הולנדית. 

גילינו שהשכנים שלנו גם מהולנד ונחמדים, ויש להם ילד בן 2 שנראה בן 4, שהעסיק את שני ודוד. 

ארוחת צהריים. הולכים לחפש חיות. איתור מכונות הכביסה. 

בערב הלכתי לדטלון. גן עדן, ממנו חזרתי עם אוהל עם פתיחה מהירה, מזרון שטח, שק שינה של מלכים, כרית, ועוד כמה דברים שלא צריך אבל רציתי. 

למחרת מיכל כבר איתרה משפחה בריטית עם ילדה בגיל של מוריה, שמהר מאוד נהיו חברות.

הדבר הראשון שהיה ברור במציאות החדשה, היא שהמשפחה חייבת להיות בתיאום מלא. זה כבר לא עניין של מותרות, או של אידיאל, אלה של פיקוח נפש.

אם מישהו זורק את הגרב או המגבת שלו לא במקום, מתנהג בקוצר רוח ולא מקשיב, מהר מאוד דברים מתדרדרים לאנרכיה. אנחנו כל היום ביחד, במרחב מאוד קטן, במציאות משתנה. אין מקום לטעויות.

בבית אפשר להתנהג כמו בגדוד, או כמו ג׳ובניקים. אפשר להתעצל, להתבכיין, לעשות הצגות. כאן חייב לתפקד כמו סיירת. קונפליקטים בין ילדים, בין הורים, ובין הורים וילדים חייבים להיפטר באופן מיידי. אם למישהו קשה, צריך לעזור לו. המרחק לנפילה הוא מאוד קצר, ואין אופציה ליפול, או לפרוש.

למחרת המשכנו לחווה במרחק של 40 דקות. נסיעה ראשונה בקרוואן.

אין מקומות חנייה מסודרים, חיבור לחשמל או מים. אך אין באמת צורך בדברים האלה. המחיר ללילה הרבה יותר זול, והסביבה יותר נעימה.

 לכאורה מקום נפלא, אך הכימיה לא הייתה מעניינת, אז החלנו להמשיך הלאה למחרת.

אל על.

יציאה באיחור של שעה, כי אל על.

דוד נזכר להירדם לקראת הנחיתה. התעורר למחצה בביקורת דרכונים. 

מוציא מזומן. נעקץ בעמלה של 12.95 אחוז. 

מונית לדירה. הנהג לא מפסיק לדבר כל הנסיעה: חי במשפחה עם נוצרים, יהודים, מוסלמים ועוד. בעד שירות צבאי. לא מעשן אחרי שעה 18:00 בגלל הקור. 

מגיעים ליעד, לכאורה. רוח פרצים כמעט מעיפה את הכובע. מוציאים התיקים לרחוב. שיחת טלפון. מסתבר שהיעד במרחק של 100 מדרגות ממקום הפריקה.

צריך לנסוע לכניסה מהצד השני. מחזירים הכל, נוסעים עוד 10 דקות. 

גם מהצד השני אין גישה ישירה, וצריך ללכת 50 מטר בעליה חדה על מסילת רכבת. שני נרדמה, סוחבים גם אותה. מוצאים את המפתח לדירה בתוך הכספת.

נכנסים פנימה, 22:00. דוד רעב, רוצה פיצה. 

אני ומוריה מוצאים פיצה וסלט במעדניה הודית בפינת הרחוב.

דוד הספיק לאכול חצי משולש לפני שנרדם על השולחן.

קם ב-6 בבוקר, יוצא לרוץ ולהתאמן. 

מחפש לקנות אוכל בדרך חזרה, כל החנויות סגורות. לפי גוגל לא ייפתחו לפני 10.

מחכים, אוכלים אגוזים, ויוצאים לקנייה ראשונה.

מתחילים לעכל את המציאות החדשה. הזמנית וזו שתבוא אחריה.

אנחנו בליסבון ל-5 ימים. ללא סיבה מיוחדת, חוץ מביקור אחד בשגרירות האמריקאית שצריך לעשות.  

לא מכירים כלום ולא היה זמן לתכנן משהו. ובינתיים צריך להסתגל, לתפעל, ולבשל. אין זמן למצמץ. 

למזלנו אנחנו במיקום מרכזי, אז לא צריך להיות גאון כדי למצוא מה לעשות. 

המקום יפה ומפוצץ בתיירים. ארכיטקטורה מרשימה, פסלים מעניינים. מצאנו נגן רחוב צעיר מעניין, ונשארנו לשבת לכל ההופעה שלו. 

ביום השני כבר יצאנו לקונצרט של מוזיקה קלאסית, אחרי שמצאתי תוכנית עם אחת היצירות האהובות עלי, Danse Macabre. באופן מפתיע היו שם לא מעט ילדים, ומעט קרחות.

ביום השלישי בבוקר דוד הכריז שהוא לא הולך לגן. נסענו במטרו לאקווריום. מוריה: ״כולם כאן עם הטלפונים שלהם. זה נראה כמו מחלה״. 

בערב היא כבר בכתה בגלל הומלס שראתה בדרך חזרה.

כתוצאה מכך, נרקמה תוכנית משפחתית להופיע ברחוב, ולהעביר את ההכנסות להומלסים של ליסבון.

שני גם בכתה—מתגעגעת לישראל ורוצה לחזור הביתה. 

בסוף גם ביקרנו בשגרירות האמריקאית, וחידשנו את הדרכונים של שני ודוד.  

5 הימים עברו מהר. מחר היום הגדול—הולכים לאסוף את הקרוואן.

רצון

דימוי

רעיון 

ה ח ל ט ה

תזמון

תכנית

הכנות מקדימות

רשימות

המתנה

ביצוע

חרדה

התרגשות

פרידה

עצב

שמחה

הוצאה לפועל

מבצע צבאי

נקיון

לילה לבן

סגירה

---

נסיעה לנתב״ג.